מתחת לשריון הליפשיצי: נשמה עדינה של אמן קשוח

היה לאורי ליפשיץ צד של הומור גולמי וגס, אנטי פוליטקלי קורקט. אבל מי שבאמת הכיר אותו ידע היטב לראות מעבר לכסות הזו. איתמר הנדלמן סמית נפרד

איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
איתמר הנדלמן סמית, עכבר העיר

אפשר בהחלט להגיד שאורי ליפשיץ היה ידיד שלי.הכרנו איפשהו בתחילת העשור החולף, בקפה דיצה. קפה דיצה, פרישמן 39, קרוב לפינת דיזנגוף, מול איפה שבעבר עמדו מוסדות תל אביביים מרכזיים אחרים כמו קליפורניה של אייבי נתן ותיאטרון הקאמרי. מכל הפאר התל אביבי הזה נשאר היום רק הסביח. אבל אז - בדמדום האלים של הבוהמה התל אביבית - קפה דיצה של ימי שישי אחר הצהריים היה מעין מוזיאון שעווה. אלא שבמקום בובות שעווה, נמצאו בו גיבורי התרבות עצמם.האמן אורי ליפשיץ הלך לעולמואמן צעיר בן 75: פרידה מאורי ליפשיץבאותם ימים ישבתי כמעט כל יום בדיצה עם שארית הפליטה הזאת של הגווארדיה התל אביבית הישנה, הרבה לפני שחברי ערן סבאג (יבל"א) גילה את קפה תמר. יגאל תומרקין הביא אותי לשולחן בדיצה. היה זה מבחינתי אחד מרגעי השיא של חיי: הנה אני, עיתונאי וסופר בן 20 ומשהו, ילד זב חוטם (בטח בהשוואה לדור הנפילים הזה), יושב עם אגדות כמו יגאל תומרקין, עמוס קינן, אורי ליפשיץ ורבים וטובים אחרים.אמנות שהיא פאנק. אורי ליפשיץ (צילום: טלי שני)בימי שישי היתה תכונה רבה בדיצה והיית יכול לראות את דליה רביקוביץ' ונתן זך בשולחן ראשון, יוסי בנאי בשני ודידי מנוסי בשלישי. היו שם פרלמנטים שונים, של אמנים, פוליטיקאים וסתם עסקנים, אבל השולחן של תומרקין איכלס את החברים הטובים כמו הבמאי הדוקומנטרי אמנון טייטלבוים (שמעט לאחר מכן נאסף אל עמו) או זאב סולל יוצא ה־101 ואחרים. היו שם כמה וכמה טיפוסים שכל אחד מהם היה מעין עדות חיה ל"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". תומרקין וליפשיץ היו המיוחדים ביותר מבחינתי. שניהם היו גיבורי נעורי. אנשים שיצגו בשבילי את כל האחרות שהישראליות יכולה להכיל. זאת אומרת, עד כמה שניתן להיות אחר בישראל, אורי ליפשיץ היה האחר הזה. מנקודת המבט שלי, יגאל תומרקין ואורי ליפשיץ היו סוג של אמני פאנק. משהו קרוב לגיבורי רוקנרול ישראלים אמיתיים. שניהם הפחידו אותי בהתחלה. ברם, אם תומרקין המשיך תמיד להפחיד אותי, הרי שאורי התגלה מהר מאוד כדבר מה אחר, שונה לגמרי ממה שתמיד דימיינתי.האחר זה נכון. היה לאורי ליפשיץ צד של הומור גולמי, גס. מאוד אנטי פוליטקלי קורקט. היו לו לא מעט אמירות שיכלו לזעזע גם את האוזן הישראלית המעמד בינונית הליברלית ביותר. אבל מי שבאמת הכיר את אורי ליפשיץ ידע היטב לראות מעבר לכסות הזו. מי שמעט התאמץ, לא יותר מדי, ראה דבר אחר לגמרי ממה שהדימוי התקשורתי של אורי ליפשיץ רצה, או יכול היה, להראות. כי מתחת לשריון הליפשיצי שכבה נפש עדינה ופיוטית שקילוחים חדים שלה, גם אם לא פעם אלימים מכורח הנסיבות השונות, מצאו דרכם אל הציורים והרישומים שלו.התקופה הזו שעשיתי בקפה דיצה הולידה סדרת כתבות שלי שהתפרסמו בעמודי התרבות של מוסף הערב של "גלובס", ובהן ניסיתי לראיין את כל גיבורי התרבות התל אביבים האלו. הראשון היה עם תומרקין. השני היה אורי ליפשיץ. ביליתי כמה ימים במחיצתו. הייתי עם אורי בסטודיו שלו ברחוב יפו וגם בביתו בנוה צדק. דיברנו על כל נושא אפשרי ואורי תמיד דבק בגישה האנטי אינטלקטואלית, הוויטאלית שלו. תמיד מצליח לגרום לי לצחוק, תמיד שומר על הטון הליפשיצי. אחר כך פקדו את שולחן דיצה כל מיני אסונות. בתו של אורי נפטרה ממחלה. הלכתי לשבעה בקיבוץ גבעת השלושה, ואורי, בשבעה, עדיין היה ליפשיץ. עדיין דאג לשדר עסקים כרגיל גם כשאפשר היה לראות על פניו את רוע הגזירה. אורי ליפשיץ באמת היה נשמה רכה מתחת לציפוי.כמה שנים מאוחר יותר היינו נפגשים בקפה תמר ויושבים עם סבאג וחברים משותפים אחרים. ואורי עם הבדיחות שלו כמו "תביא לי שקל" או "אני לא יושב ליד מרוקאים". אבל כשאשתי היתה באה לאסוף אותי הביתה הוא היה קם והולך כמו ג'נטלמן לירקן בפינה ומביא לה משם חבילות של תותים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ