פרידה מאמן צעיר: אורי ליפשיץ נפטר בגיל 75

ליפשיץ, הצייר המוכשר והשערורייתי, היה חדור ברוח פרובוקטורית כמעט פאנקיסטית. קרוע או אולי יושב בנינוחות בין דור תש"ח לשלום חנוך, חייו היו מלאי זעם מחד ועדינות וליריות מאידך. יובל בן עמי נפרד

יובל בן עמי, עכבר העיר אונליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל בן עמי, עכבר העיר אונליין

אורי ליפשיץ היה אדם צעיר, גם בראשית שנות השבעים שלו היה צעיר. לא הכרתי אותו היטב בכלל, הוא היה חבר של חבר, מכר אקראי שהיה קופץ לפעמים לקפה להגיד שלום, אבל אפילו ה-”השלום" הזה היה עוצמתי. משהו בכתפיים של האיש, בקרחת שלו, בלחיצת היד שלו, בהומור שלו, בידיעה שהוא שחרר את הקווים המתפרעים האלה מתוך מכחולים ועפרונות, משהו בזה היה נשאר איתך. זה כוחה של רוח נעורים.אורי ליפשיץ נפטר ממחלת הסרטןאורי ליפשיץ היה אמן צעיר. אין לו ציור אחד שאין בו תשוקה רעננה לחלוטין. אין לו יצירה שאין בה את הזעם של אדם שחייב לשבור את העולם ועכשיו כדי שיוכל להתחיל לבנות אותו מחדש. לאור ראיונותיו המפורסמים, בהם הביע דעות חריפות ביותר לגבי קבוצות מסויימות בחברה, לא הייתי רוצה לחיות בעולם שאותו היה הורס ובונה. אבל אלה היו ראיונות של איש צעיר. אלה היו גם אמירותיו של אדם שבחר להיות אמן, לא פוליטיקאי, ולא הייתי רוצה לחיות בעולם שבו יצירתו של ליפשיץ אינה קיימת.בן 75 צעיר במיוחד. אורי ליפשיץ (צילום: טלי שני)אפשר היה לצפות לזעם

מותו של ליפשיץ בגיל 75 מעורר עצב גדול: האם גם את בני הדור הזה אנחנו מתחילים לאבד? כנראה שכן, אבל יש לזכור שליפשיץ חי בין דורות. בשיחה האחרונה אותה ניהלתי אודותיו עם חברנו המשותף, בן דורו, דיברנו גם על שלום חנוך, יבדל לחיים ארוכים. החבר המשותף לא ידע הרבה על שלום חנוך, לעומתו אייר ליפשיץ את עטיפתו המדהימה של אלבומו של חנוך "רק בן-אדם". דיוקן חנוך שצייר הוא זעקה טהורה. עוצמתו גוברת על עצמת האלבום ואולי היתה אחראית במידה מסויימת לאי הצלחתו. אנשים שרכשו את "רק בן-אדם" ידעו שהם מצפים למשהו יותר זועם, יותר חזק, יותר צעיר.ידעו לצפות למשהו יותר חזק וכועס. עטיפת "רק בן אדם" של שלום חנוך

כמו כל אמן צעיר, ליפשיץ נתן כבוד עצום לאמנים שהשפיעו עליו. בראיון ל-"הארץ" לפני שנים אחדות אמר על איוון שוואבל "הוא הרשם הכי טוב בעולם, כל רישום שלו כמעט משפיל אותי". בביקור אותו ערכה דנה גילרמן בביתו של ליפשיץ לשם אותו ראיון, הבחינה במגמה מפתיעה ברישומים אותם רכש לאוספו הפרטי. “באופן מעניין למדי,” כתבה, "בניגוד לתדמית של ליפשיץ הבוטה, האגרסיבי, הרישומים וההדפסים שרכש הם עדינים וליריים”.

העדינות והליריות היו נוכחות גם ביצירתו, תמיד, נסתרות ומתגלות בה כמו הרגש העמוק הנחבא ביצירותיו של מוצרט ומציץ רק לפרקים מתוך נהרות הסוכר שלהן, מעניק להן ערך שאין לתארו. הן הביעו את הבגרות המסתתרת בתוך נפש צעירה של ממש. בגרות עמוקה, בגרות בטרם עת שבשילוב עם היפוכה עשתה את יצירתו של האיש הזה לאחת המתנות הגדולות ביותר שנתנה לנו האמנות הישראלית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ