הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר
הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר

שלושה תצלומים של שדיים. ולמרות זאת אין בהם שום דבר מיני, חושני או מעורר תשוקה. ההפך הוא הנכון, לדעתי, ולא שעשיתי סקר מקיף, אבל נראה לי כי רוב הגברים ימצאו את הדימויים דוחים למדי. לא שמדובר בשדיים נפולים או קטנים, נהפוך הוא, זקורים, מלאים ויפים. הקונטקסט הוא ההופך אותם ללא מושכים. באחד הם נראים מבעד לחזייה סגורה שמתוכה מבצבצים עלי כרוב; בשני, שוב שדיים עטופים בעלי כרוב, הפעם בחזיית הנקה פתוחה מלפנים שעליה ציורים קטנים וילדותיים, כל מה שהוא ההפך מלנז'רי סקסי. בשלישי, החזייה כבר הוסרה, נותרו רק עלי הכרוב החובשים שדיים.אי-מהות - כל הפרטים"מצבי צבירה" נקראת העבודה של דליה זרחיה משנת 2000, עבודה שכל כולה ביטוי מלא הומור ומודעות עצמית של התסכול באיבוד הנשיות, המיניות, לטובת היות אם, שחייה סובבים סביב מצב הצבירה של מחזור הנקה. לא בכדי פני האם נעדרים לחלוטין ונותרו ממנה רק השדיים הדואבים. מה שבתרבות ובחברה הוא סמל למיניות, פתיינות ונשיות נראה כאן רק כאיבר הזנה. דימוי השדיים החבושים בעלי כרוב הוא סינקדוכה לאמירה כללית יותר שבה עוסקת התערוכה אי-מהות – הקשיים הפיזיים והנפשיים העצומים הנוצרים עם לידת תינוק והטיפול היומיומי בו, הסתירה בין האושר המצופה ממי שהפכה להיות אמא לתחושות שהיא חשה בפועל. התערוכה נאצרה ברצינות וברגישות, מתוך תחושת שליחות, על ידי נורית טל־טנא, שבעצמה החליפה אותי בעיתון ואיפשרה לי להיות אמא, והיא עוסקת במה שטל־טנא מכנה "הסוד המלוכלך" של אמהות, שמאחוריו מסתתרים לא רק תינוקות מחייכים אלא כאב, גופני ונפשי, אימה, תסכול ופחדים רבים.מקור תזונה במקום אובייקט מיני. עבודה של דליה זרחיהמוטיבציה העיקרית של התערוכה היא עיסוק בנושא דיכאון אחרי לידה, ההגדרה הקלינית להצפה החושית והרגשית שחוות נשים רבות לאחר הלידה. אך מעבר לכך, התערוכה היפה הזאת עוסקת בהיבט נרחב עוד יותר, של המצב המלא אימה שבו ברגע אחד הופכים לאמא. השינוי הזה לא בהכרח גורם לדיכאון קליני, אך בהחלט מוליד יחד עם התינוק תחושות חדשות, חרדות, כאבים וקשיים, ובעיקר אשה חדשה, הנולדת יחד עם תינוקה.דימויים של תינוקות מאיימים בתערוכה מוצגות עבודות של 11 אמניות, המציגות את האמהות כמצב קיומי של תהייה, קושי, הקרבה ומלנכוליה. הנרטיב העולה מן התערוכה הוא של בדידות ופחד, תסכול ותוגה, ולעתים גם דיכאון. "הרעיון נולד אחרי שהפכתי לאמא", אומרת טל־טנא, "עיניין אותי לחקור את הנושא והתחלתי לפנות לאמניות שהן אמהות. היה לי חשוב לעסוק בסוד שאמהות רבות מסתירות, שאמהות היא לא רק חוויה מופלאה ואין בה אהבה אוטומטית לתינוק. יש סוד בשתיקה, מצפים ממך להיות מאושרת, לאהוב מיד את התינוק, להרגיש שלמה עם עצמך, להיראות נפלא ולהיניק בקלות, וזה לא תמיד כך".זה באמת לא תמיד כך, ואת הסודות האלה מנסה התערוכה לגלות, תוך שהיא מציעה לצופים חוויה מורכבת, מרובדת ורגשית מאוד, שקל להתחבר אליה. ברמה הנרטיבית היא מציעה נקודת מבט אחרת על מה שנתפס כמובן מאליו – אהבה לתינוק. האופציות שלה הן פחד, אימה, מלנכוליה ואשם. מבחינה ויזואלית יש בה עבודות נוקבות ולא קלות לצפייה. רובן קשורות לגוף שעבר טראומה, לכאבים הפיזיים ולפחדים הרבים. האפקט המצטבר מעלה תחושות קשות של תינוקות מאיימים ומאוימים, מוצצים את לשד אמם שנותרת פרגמנט קטוע, איבר הזנה ללא מהות.תנוחה של הקרבה. "טינה וליאן", עבודה של פסי גירשהעבודות של שירה ריכטר הן הקיצוניות ביותר מבחינת הצגת הטראומה של הגוף. ריכטר היא אמנית המרבה לעסוק בנושא, ולאחרונה הציגה תערוכה בבית האמנים. כאן היא מציגה מתוך סדרת העבודות הקודמת שלה, צילומים של בטן האמנית לאחר לידת תאומים. העבודות מציגות את הגוף המתבלה, המתרפט, ההופך לאדמה חרוכה. "האם, הבת ורוח הקודש" נקראת סדרת העבודות, והיא מציגה גוף ששום רוח קודש לא שרתה עליו, גוף המתקשר לאספקטים של דחייה, לכלוך, גועל – בטן שהפכה לגוש בשר נפול ומקומט, עור שאיבד כל אלסטיות והוא תלוי רפוי, כמו זיכרון מאשים לטראומה שעבר. בשונה מריכטר, נועה צדקה בסדרת הצילומים "רומקה ואני, בית תל אביב" משנת 2006 מציגה את הקושי היומיומי של ההתנהלות הביתית הסיזיפית, שאין בה מצב קיצוני זה או אחר אלא שגרה מתמשכת. צדקה, המרבה לתעד את עצמה ואת בן זוגה, מציגה פה צילומים קטנים, בשחור־לבן, שבהם סצנות ביתיות אינטימיות ורגישות של האם עם בנה, היוצרים יחד מיקרוקוסמוס שלאחרים אין בו מקום ואולי הם לא רוצים להיכנס אליו.יחסים רב-משמעיים בקטלוג התערוכה סוקרת טל־טנא את הסיבות, הגורמים וההגדרה של דיכאון אחרי לידה לצד סקירת ייצוג האמהות באמנות, שאבן הבוחן שלו היא כמובן המדונה עם ישו התינוק. פסי גירש מציגה תצלום שבמידה מסוימת מאזכר את מאריה וישו, "טינה וליאן", אשה בהירת עור ומלאכית למראה מגישה בידיה תינוק בתנוחה המאזכרת סוג של הקרבה. הפסטורליה לכאורה מופרעת על ידי חתולים שחורים שוחרי רעה המסתובבים סביב. גירש מציגה גם עבודות טורדות הרבה יותר המעמתות בין רגשות עזים וקשים כלפי תינוקות לבין חמלה כלפיהם - שני זוגות שני תצלומים, כל אחד מקביל בין תינוק קטן וחיה, "טיגריס סיבירי שנמחץ על ידי אמו שהשתגעה בגן החיות", תצלום של טיגריס קטן שוכב על גבו, כפותיו פרושות, ציפורניו שלוחות. לצדו תצלום של תינוק בתנוחה זהה, ספק חיה טורפת, ספק חסר אונים, ספק בן אדם, ספק חיה פצועה. גירש אינה חד משמעית ביחסי אם/תינוק שהיא מציעה, והאופציות השונות העולות מטרידות ביותר, מדאגה ורחמים ועד הזדהות עם רגשות שליליים רצחניים.ככה מאייתים גיהנום. עבודה של טלי בן בסתהדואליות ביחס לתינוק מקבלת פנים אחרות בציור של טלי בן בסט "ללא כותרת" מ־2007. בעבודה נראה תינוק שוכב על כורסה ויונק מתוך בקבוק. לתינוק עיניים חלולות והוא מוצג בקווי מתאר סכמטיים, כמו קונספט ולא כמו תינוק ספציפי, ונראה מאיים וחסר מאפייניים "תינוקיים". האם נעדרת מן הציור כמו נבלעה על ידי התינוק הענקי, שמצדו יונק מבקבוק ורוד הנראה כמו פאלוס גדול, מה שמייתר לחלוטין את נוכחות האם ומערער את הבינריזם בין המינים. יעל יודקביץ' מציגה שני תצלומים שבהם דמות נשית עירומה שוכבת בחדר ריק על מזרן חשוף במיטה ומחזיקה שלט "איך מאייתים גיהנום?" פעם באנגלית ופעם בצרפתית. האופציה שמציעה יודקביק היא בדידות, קושי וריק. בתצלום נוסף ומקסים "דיוקן עצמי עם גולגולת", פניה של האמנית השכובה מביטים באהבה וברוך על גולגולת. האהבה לתינוק, שלרוב מתהווה כבר כשהוא עובר - יש אמהות המראות בגאווה את צילומי האולטרסאונד - מופנית כאן כלפי סמל של מוות, והוא מטעין את צילומי האולטרסאונד במקום בחיים המתהווים, במוות המאיים.ולסיום, ציור של אן בן אור, אמנית שלא הכרתי, המציגה את העבודה "בהתהוות", ציור שמן של אם שיושבת על כיסא ומחזיקה את תינוקה. ציור פשוט, שבאמצעים של הנחות צבע, בגוונים חומים־אפרפרים, מצליח לתפוס את אותה מלנכוליה חמקמקה, האינהרנטית למצב של אי־מהות.אי-מהות - כל הפרטים

hila.brenner@gmail.com

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ