יהודית הנדל: "טוב לחיות בעד ארצנו. למות - לא"

“הר הטועים”, ספרה של יהודית הנדל, חולל מהפכה. פסיקת בג”ץ בהשראתו איפשרה למשפחות חללי צה”ל להנציח את יקיריהן על המצבות באופן שהן רוצות ולא להיצמד לשבלונה של משרד הביטחון. 20 שנה אחרי, הנדל עצמה מתמודדת עם אובדן

נטע הלפרין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נטע הלפרין, עכבר העיר

"זה היה בחורף, והרוח היתה חזקה, ואמירה, בקושי עטופה במעיל, אני אומרת לך יש לו רוח, יש לו גשם, ומתחת לעשב הוא בנעליים, אני אומרת לך הוא בנעליים, החזירו לנו את הנעליים, יש לנו אותן בבית, אמר שמוליק רון. ובחורף שאחר כך היא כבר לא נסעה. היה חורף קשה החורף שאחר כך, ותקופות ארוכות של יובש עם ימי שמש רבים, ואנשים התלוננו על עצירת גשמים, אבל אמירה דיברה על מבול ועל שטפונות, שטפונות של מחשבות שמכסות אותה ומוציאות אותה מדעתה. ואמרו לה לנוח - והיא אמרה: איך לנוח? ואמרו לה שצריך לקבל את הדין, והיא אמרה: איזה דין? ואמרו לה שצריך לחזור לחיים, והיא אמרה: לאן? לחזור לאן? ואז מישהו אמר שהיא צריכה להיות גאה, ועל זה היא אפילו לא ענתה. פניה היו שחורים, כמו מפויחים, והתחיל הדיבור המוזר על בתים ריקים ולבבות ריקים ואני שלך וחלומותי שלך, ואני לא רוצה בן קדוש אני רוצה בן חי, צעקה".

(מתוך "הר הטועים") "זה לא בנינו, זה הבן שלי"

רב"ט ערן ויכסלבאום צבר רק ארבעה חודשים של שירות צבאי כאשר השתתף בתרגיל אימונים במתחם צאלים שבנגב המערבי, ב־5 בנובמבר 1993. עשרה לוחמים מסיירת מטכ"ל גילמו את האויב – סדאם חוסיין ואנשיו – וקבוצת לוחמים שנייה היתה אחראית על שיגור הטילים. אלא שטעות איומה גרמה לכך ששני טילים נורו בזמן שהכוחות עוד היו בשטח, מה שהוביל למותם של חמישה חיילים, והפך לאסון צאלים ב'. כאשר ויכסלבאום נקבר בבית הקברות הצבאי בקרית שאול, ביקשו הוריו, שמואל וחווה, להוסיף לנוסח הסטנדרטי המוטבע על מצבות של חללים – נפל בעת מילוי תפקידו – גם את הכיתוב “אח לג'ק, לימור ועדי”. ההורים ביקשו לסמל את היותה של המשפחה חלק משרשרת אחת מגובשת ובלתי ניתנת לפירוד, ושינוי הנוסח הזה היה להם עוגן מרכזי בהתמודדות עם האבל והיגון. אלא שוועדת המצבות של המועצה הציבורית להנצחת החייל סירבה לבקשה, בטענה שיש לכבד את עיקרון האחידות, ועמדה זו גובתה על ידי מליאת המועצה ושר הביטחון. שמואל וחווה ויכסלבאום עתרו לבג"ץ, וזה דחה את עתירתם תחילה, אך הוציא המלצה שהמועצה תגבש נהלים גמישים יותר כלפי הורים שכולים המעוניינים להוסיף כיתוב בעל נופך אישי על גבי המצבות. כאשר נציגי המועצה, כולם הורים שכולים, פסלו את הצעת בג"ץ מאותם טעמים – פגיעה בעיקרון האחידות – עתרה משפחת ויכסלבאום פעם נוספת. בפעם השנייה הפך בג"ץ את החלטתו לטובתה של משפחת ויכסלבאום ברוב של ארבעה שופטים מול אחד (אליעזר גולדברג). מפסק הדין זכור במיוחד נאומה של השופטת דליה דורנר, שבחרה לנמק את החלטתה בציטוט מתוך ראיון שהעניקה הסופרת יהודית הנדל לתוכנית "מאחורי הכאב" בגלי צה"ל, סמוך לצאת ספרה "הר הטועים" ב־1991.הספר מתאר ביקור של שעות אחדות בחלקה הצבאית של בית העלמין הצבאי בקרית שאול. המספרת מתלווה לזוג חברים ששכלו את בנם ולחבר נוסף שאשתו אמירה כבר אינה מסוגלת לנסוע. טקסים פרטיים של אבל, שיחות שבורות המובנות רק לאלה החווים את השכול מדי יום על בשרם והאינדיבידואליות של הכאב שלא מקהה, לעתים עד כדי טירוף הדעת, הם שמוצבים במרכז הספר, ואין בו נרטיב עלילתי רועש. אם אחת סורגת כרית חימום למצבת בנה, אחרת מזמנת לעצמה אלצהיימר וכולם מתייחסים לבנים כאילו עודם בין החיים.דורנר השתמשה בדברים של הנדל מתוך הראיון, שלדעתה המחישו היטב את חובתה של המדינה לאפשר למשפחות השכול להתאבל על בניהן כרצונן. וכך אמרה הנדל: "אנשים מביאים מהבית דברים. מביאים צנצנות, מביאים כלים, ראיתי מביאים שמה כל מיני כלי בית אפילו, או מביאים איזה כלי נגינה... לתת משהו אינטימי של צביון אישי בהחלט למצבה. באים לשם כמו הביתה. רק לפני כמה ימים טילפן לי אבא, אדם אלמוני שאני לא מכירה אותו, והוא אמר לי... שהוא לא ילך ביום הזיכרון לעצרת הזיכרון. אני שואלת אותו למה, אז הוא אמר לי: 'כי אני לא יכול לשאת שאומרים בנינו. זה לא בנינו. זה הבן שלי'"."התגבש דפוס שהלם את צרכי הלאום"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ