פרס ספיר: אנחנו זכינו בפרס קניוק

אחרי שנים של התעלמות קיבל סוף סוף יורם קניוק את הכבוד הממסדי המגיע לו. יובל בן עמי על גיבור התרבות שלא מסכים, גם בגיל 81, להתפשר על האמנות שלו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

אתמול לא היה יום טוב. פגזים על הנגב, אלימות ברצועה, פיגוע נורא בירושלים. רק קרן אור אחת זרחה והיא היתה בוהקת: יורם קניוק זכה בפרס ספיר על ספרו "תש"ח".

נאום הזכיה היה קניוקי למופת: סיפורי ומקורי עד כדי מופרכות. "חשבתי לפני איזה זמן" אמר, "שאני, בתור אדם שקיבל פעמיים סרטן, אוכל לקבל מריחואנה רפואית. אז אוכל לשבת בבית קפה ולמכור את זה ומזה יהיה לי הרבה כסף. ואז מישהו ילשין למשטרה ויבואו לעצור יהודי בן 81".» יורם קניוק זכה בפרס ספיר

זה מצחיק וזה לא מצחיק, כי זו מציאות. חיי קניוק עד כה לא היו קלים מעולם, הספרים לא תגמלו אותו כלכלית וגם בגילו הוא חי בשכירות. קניוק לא האמין שיזכה בפרס כי מעולם לא זכה לכבוד ממסדי בסדר גודל כזה. אין ראוי ממנו לפרס ישראל, ובכל זאת ימי עצמאות באים והולכים מבלי שיוזכר שמו. הכסף והחיבוק הממלכתי ברחו ממנו עד כה, עד גיל 81.

יש סיבה לכך: זהו איש שמעולם לא התפשר, שתמיד יצר אמנות צרופה לחלוטין, עויינת את המיינסטרים על כל נגישותה, לפעמים מחוספסת מאוד. קניוק טוען שאינו מכיר דרכים אחרות ליצור בהן. זוהי אמירה של אמן אמיתי. גם בגיל 81 הוא אמן כזה. "תש"ח" נושא עליו כל תו של ההשראה הקניוקית. קניוק לא השתנה. אנחנו השתנינו.

כן, מרגש לראות איש בן 81 שכבר חשב עצמו למת זוכה בפרס הספרותי היוקרתי במדינה, ועוד על ספר שהעבודה עליו הושלמה עם הגיעו לגבורות, אבל קרן השמש האמיתית היא ההבנה שבגרנו כאומה ספרותית. למדנו, אמנם מאוחר אבל לא מאוחר מדי, להעריך את הענקים האמיתיים שבקרבנו. במובן הזה, המובן הספרותי, אתמול היה יום נפלא. קניוק זכה בפרס ספיר ואנחנו זכינו בפרס קניוק.

אוסיף ברשותכם סיפור קטן בנוגע לספר עצמו, ובעצם לנושאו. כשפגשתי את קניוק לראשונה היה זה מעט אחרי השתקמותו ממחלתו הקשה ביותר. מכרה שהזמינה אותו לתת הרצאה בנגב ביקשה שאצטרף לנסיעה כמלווה ומשגיח. בתחילה וויתרתי על העונג, בדיוק סיימתי את "חיים על נייר זכוכית" הניאוני והשועט ופחדתי שאדם שכותב באופן כל כך גאוני יהיה אישיות בלתי נסבלת.

האמת היתה הפוכה והדרך דרומה היתה מענגת. לאט לאט הבנתי שאני ניצב בפני הזדמנות פז: ההזדמנות לקבל תשובה ממקור ראשון לכמה מהשאלות ההיסטוריות הקשות ביותר שמלוות אותנו כישראלים. ישבנו לצד שולחן פיקניקים במדרשת שדה בוקר והעברתי את קניוק תחקור היסטורי אודות תש"ח. "איך יתכן שניצחתם?", שאלתי בין היתר, "הרי הייתם צבא גרילה קטן מול צבאות מאובזרים של מדינות ריבוניות. מה הקץ'?"

"ניצחנו כי לא היתה ברירה", אמר האיש המלבין והיפה שעדיין התקשה להתהלך, אחרי שבועיים בתרדמת מלאה. "לא היה לאן ללכת. אפילו ארצות הברית התחילה לקבל פליטים רק ב-49. כל עוד לא מתת, המשכת להלחם. בחטיבת הראל, אחד מכל ארבעה לוחמים לא חזר. תחשוב על זה. היינו חופרים בבוקר את הקברים כי ידענו שבערב לא יהיה לנו כוח לזה. היית חופר קבר בידיעה שאולי זה יהיה הקבר שלך. אולי תחזור בערב ישר לתוכו".

הדברים הותירו בי חותם עצום. כצעיר כועס, שרואה לנגד עיניו בעוז את הסילופים וההסתרות שעבר סיפור אותה מלחמה, ראיתי לראשונה בבהירות לנגד עיני את צידה האחר. קניוק לא סתר דבר ממה שחשבתי, הוא פשוט העניק לי את מה שחסר לי, את ההגיון הפלמ"חניקי, את הצער הפלמ"חניקי, את הנחישות הפלמ"חניקית.  

לחכמתו של האיש הזה ולנסיון שלו יש ערך שלא יתואר: ערך חינוכי, ערך אמנותי, ערך רוחני. פעם היינו הססנים. התעכבנו מלספוג את כל אלה, מאויימים מפני הייחוד העצום, הקלילות הג'זית, ההומור הנועז והאופל העמוק של של יצירתו. בשנים האחרונות, שנות פריחתו המאוחרת, ההססנות פגה. ישראל כולה הצטרפה לשיחה ההיא לצד שולחן הפיקניקים. אתמול הוכיחה שלא באה בידיים ריקות.  

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ