אמנות ומזרחיות נפגשות בלי לדבר על קיפוח

המזרחיות בתערוכת ההשקה לכתב העת "הכיוון מזרח", "שוורצע וילדע חייה", היא נתון ולא מושא לרגשי נחיתות או קיפוח

הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הילה שקולניק־ברנר, עכבר העיר

בכיכר המדינה, במעוז העושר והשובע, בגלריה זימאק החדשה שנפתחה לאחרונה מוצגת התערוכה שוורצע וילדע חייה. זוהי תערוכת השקה לכתב העת "הכיוון מזרח", ויש לציין כי במקום הזה, מה לעשות, הייאוש נעשה יותר נוח, והמזרח נראה הרבה יותר כמו מערב. האמנים המציגים בתערוכה עוסקים בזהות מזרחית ובסטריאוטיפים מזרחיים, כאשר ברוב העבודות המזרחיות היא נתון ולא מושא לרגשי נחיתות או קיפוח. המזרחיות אינה משמשת מניפסט, וגם התערוכה אינה שופר פוליטי־חברתי, אלא מקבץ של עבודות, בחלקן טובות יותר ובחלקן פחות. בקומה העליונה מוצגת תערוכת מחווה קטנה ומקסימה לאמנית הפעילה חברתית שולה קשת, וכדאי לא להחמיץ אותה.קטלוג התערוכה מביא קטע ממאמר ביקורת שכתב יונתן אמיר בכתב העת המקוון "ערב־רב". אמיר מבקר את ספרו של יגאל צלמונה על 100 שנות אמנות ישראלית, המבטא, לדעתו, גישה פטרנליסטית וייצוג לקוי וחלקי של אמנים מזרחיים בו. כמעט כמו איור ויזואלי לכך היא העבודה הראשונה המוצגת בתערוכה, של אורטל בן דיין, "שישה מתוך למעלה ממאתיים: המזרחים ע"פ צלמונה". בתצלום נראית האמנית מחזיקה בידיה את ספרו של יגאל צלמונה על רקע מוזיאון ישראל. האמנית אוחזת את הספר פתוח ומחזיקה רק את ששת הדפים המוקדשים למזרחיים. שרשרת חי, שערות בבית השחי, חולצה שעליה הדפס קלפים – כל אלה אומרים סטריאוטיפ מזרחי מוקצן, אך היעדר התחכום של הרפרנס מקעקע את האמירה.אבי סבח, לעומת זאת, מציג עבודה פיוטית ומרשימה הנוגעת ברפרוף בתמה הכללית. המיצב של סבח כולל עשרות סכינים חתוכות מיריעות נחושת. הסכין והנחושת ממשיכות את העיסוק של סבח בחומרי ובכלי האמנות, אך הן מתקשרות גם למושג הסכינאות. המיצב שלו נוטל את ההקשר הרעיוני והופך אותו לאורנמנטלי, וההצבה על הקיר נדמית כמו מנורה או חנוכייה בעלת אסתטיקה מזרחית, בוהקת בצבע הנחושת. העבודה של סבח נעה בין פשטות צורנית לתחכום רפרנטי, והיא מרשימה בהיבט הוויזואלי והתמטי. התערוכה מציגה כאמור ייצוגים שונים של מזרחיות, דרך ייצוגים נשיים, חברתיים, מגדריים ותרבותיים. העבודות הטובות הן אלה המשתמשות במזרחיות כנקודת מוצא פרטיקולרית המתפתחת לעבר ביטוי כוללני יותר. גם כותרת התערוכה מציעה התבוננות מפוקחת, אירונית, שאינה נטולת הומור עצמי, המאפיינת את העבודות הטובות כאן.בין פשטות צורנית לתחכום רפרנטי. עבודה של אבי סבח (מימין) שגית זלוף (משמאל)העבודה ששבתה את לבי יותר מכל היא של ורד ניסים, עבודה מצוינת המהתלת בצופים ובה בעת מסקרנת אותם - תצלום קטן שבו נראית אשה יושבת על שיש במטבח. האשה עירומה, מכוסה בקובות, המונחים על גופה כמו שמלת סטרפלס מפוארת. הגוף החשוף המשוח בשמן, התנוחה הפתיינית, המאמץ המוגזם על רקע פשטות המטבח יוצרים נרטיב מרתק. הפרטים הקטנים המאכלסים את העבודה - כמו בקבוק שמן, בצל וחסה המונחים על השיש, מדף שעליו פפריקה ופלפל שחור, הדפס שושנה על קרמיקה - כל אלה מציעים עיסוק מרומז במזרחיות, אך יותר מכך בנראות, בהחפצה, בתשוקה פיזית, מינית ותרבותית ובחשיפתה על כל עליבותה. התצלום עצמו ממוסגר במסגרת זהב מפוארת לכאורה, אך למעשה זולה.שגית זלוף מציגה שני דיוקנאות, "אני" ו"אחי". ז'אנר הדיוקן מתקשר הן למסורת של אמנות המערב, עם דיוקנאות אנשי הכמורה, האצילים ובהמשך הבורגנים; והן למסורת המקומית, לקדושים ולמקובלים הנוגעים בנימי האמונה המזרחית העממית. זלוף מציעה בדרך הטיפול שלה בנושא את הדואליות הזו. הדיוקנאות שלה לבנים, קליניים, כמעט סגפניים, מתקשרים לאסתטיקה "מערבית" נקייה ולמסורת צילום עכשווי. יחד עם זאת, מראה הדמויות - על שערן השחור, תווי הפנים ופרטים כגון תליון עדין של דג - מטשטש את הגבולות של מזרח ומערב ומעיד על מקורות נוספים.מטשטש את הגבולות של מזרח ומערב. עבודתה של ורד ניסיםעבודה מצוינת מציג גם איציק בדש, "לחם". בדש הוא אמן שעוסק בזהות המורכבת שלו, בין השאר יהודי ישראלי מזרחי. כאן הוא מציג תצלום של אשה יושבת בתוך מפל מים כמקוננת. לסצנה כולה מראה דתי מיתי. האשה מזרחית, אך היא עטופה בתפאורה פרה רפאליטית, כמו אופליה של רוזטי. הכותרת "לחם" מעבירה אותה מהממד הרוחני המיתי לתחינה ארצית קונקרטית.אסיים בדברים שכתב ליאב מזרחי, אוצר התערוכה, לגיליון "הכיוון מזרח", המעיד על המשמעות כיום של היות אמן מזרחי: "והנה גילוי אוטוביוגרפי: בגיל 16 נאלצתי להתמודד עם שם משפחתי. כתלמיד בבית ספר תיכון לאמנות בחיפה, שם משפחתי היה לי זר והחיבור בין השם הפרטי לשם המשפחה המקורי הרגיש כתאונת דרכים. השם צילצל באוזני כנחות, כחריג, כנמוך ובמיוחד כאחד שלא יכול לשווק ולקדם אמן. הייתי נחוש לשנות את שם המשפחה וכשנתקלתי בשם המשפחה שרציתי, כמעט ניגשתי לרשויות להחליפו. השם שבחרתי היה 'בר אילן', שם משפחה של בת כיתה מקבילה. ההחלפה לא התרחשה כמובן, והיום, כ־15 שנים אחרי אותו הרהור ואחרי כמה תערוכות ופעולות אמנותיות, אני מרגיש שייך ושלם. שם משפחתי מצטרף אל רשימת האמנים הצעירים הפועלים כיום ללא שדים עדתיים באמתחתם". שוורצע וילדע חייה - תערוכה קבוצתית, גלריה זימאק, עד 13.3.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ