דהופמניזיציה - מסע בעקבות יואל הופמן

באוניברסיטה הוא סיים פעם הרצאה אחרי חמש דקות משום ש"השיעור הגיע לסופו הטבעי". מההוצאה ביקש שספרו יראה אור רק בתום עונת הגשמים. לעורכיו הוא שולח דפי מחברות סרוקים, כתובים בכתב ידו. יואל הופמן - האנרכיסט הגדול של הספרות העברית?

שי גרינברג, רוני הניג, העיר תל אביב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שי גרינברג, רוני הניג, העיר תל אביב

שי גרינברג

"אנחנו יכולים לעשות דהופמניזציה של עצמנו. שנהיה מישהו אחר. מומחה מזוין לבולים שיושב בבית דירות בסטוקהולם ואומר כל היום יו יו" ("קוריקולום ויטה")

הדרך למעלות נמשכת כשעתיים. הרכבת מגיעה רק עד נהריה, שעה וחצי של נסיעה מנומנמת, ושם יש לחפש את חנות זוגלובק, שלידה נמצאת מונית השירות למעלות. אחרי נסיעה של 20 דקות היא פולטת אותך בלב העיר הגלילית. מעלות נבנתה מעגלים מעגלים סביב המרכז שלה, כ־600 מטר מעל פני הים. למרות שאת תל אביב שוטף יום אביב נאה של סוף חודש מרץ, כאן מסתובבים כולם במעילים עבים. האוויר הקר נמסך בשקט של הגליל המערבי, ושני אלה, יש בהם כדי להאט את התנהלות האנשים. הבודדים שהגיעו לסידורים במרכז הצנוע של מעלות נעים בקצב איטי בין סופר מיסטר זול לשווארמה של סמי, בין הבודקה של מפעל הפיס לסניף בנק הפועלים.

כ־23 אלף תושבים מונה אוכלוסיית מעלות, רבים מהם דתיים ועולים מברית המועצות לשעבר. אף אחד מאלה המשוטטים כרגע במרכז המסחרי לא יודע שחי ביניהם כבר כמעט עשור אחד מגדולי הסופרים הישראלים: יואל הופמן.

הופמן, בן 73, הוא ציפור נדירה בשמי הספרות המקומית. אדם אניגמטי, ספק מתבודד, שמאז ומתמיד סירב להתראיין, ובהתאמה, כמעט שלא נחשפו פרטים אישיים על אודותיו. מהמעט שכן ידוע, הוא פרופסור לפילוסופיה של המזרח באוניברסיטת חיפה, כיום כבר בפנסיה, שבמהלך שהותו ביפן בשנות ה־70, לצורך השלמת הדוקטורט, אימץ את עקרונות תורת הזן בודהיזם וחי על פיה בעיר הגלילית השכוחה. היתר נמצא בספריו. ספרים שכתובים בקול מזוכך, סגנון שירי ייחודי ומנקודת מבט יוצאת דופן. "ביכולתו הלשונית המופלאה הוא יוצר עולמות הזויים, המשקפים את מציאות חיינו כאילו ניתחוה לקטעים קטעים על שולחן הניתוחים של כוח תיאורו", נימקה הוועדה שהעניקה ב־2007 להופמן את פרס קרן ראש הממשלה על שם לוי אשכול כהוקרה לפועלו בתחום הספרות. באותה שנה ראה אור ספרו התשיעי, "קוריקולום ויטה", והפך לנמכר ביותר שלו עד כה. הבא אחריו יצא בתחילת השנה הזאת והתברג אף הוא ברשימות רבי המכר: "מצבי רוח". לאחרונה הודפסה ממנו מהדורה שנייה.

בדומה לכל תשעת קודמיו, גם את "מצבי רוח" לא ליוו יחסי ציבור משום סוג. הופמן מסרב לכך בתוקף. כשיחצנית כתר, ההוצאה שבה ראו אור כל ספריו, שאלה אותו ערב יציאתו האם יואיל להתראיין סוף סוף, ענה לה: "תמיד הסתדרנו יפה, לא נשבור את זה עכשיו". גם אחרי 22 שנות יצירה מסרב הופמן בקנאות לכל אפשרות של חשיפה.

התיעוד המשמעותי ביותר של חייו של הופמן, מלבד שני ספריו האחרונים, האוטוביוגרפיים לפרקים, הוא בכתבה שערך עליו עיתונאי "ידיעות אחרונות" יגאל סרנה בשנת 1988. היא התפרסמה זמן קצר לאחר יציאת ספרו השני, "ברנהרט". סרנה נכח בשיעור שהופמן - אז עוד מרצה פעיל - העביר באוניברסיטת חיפה ובו שוחח עם תלמידים על "המורה האנרכיסט שמביא גיטרות ויין לשיעורים" וסיכם מעין ביוגרפיה קצרה בגוף שלישי שנשענה על עובדות חייו: תינוק שעלה לארץ מרומניה בגיל שנה עם הוריו, התייתם מאמו בגיל שלוש, גדל ברמת גן ברחוב הרב קוק (לימים הרוא"ה) 29 אצל המטפלת פרנצה שהפכה בגיל שבע לאמו החורגת, ספג בביתו תרבות גרמנית ייקית, שירת בנח"ל ובחיל הים ועבד כמדריך טיולים בארץ עד שהתחתן עם ורדה בגיל 23. איתה עבר להתגורר בצפת, שם גדלו ילדיהם: יסמין (48), אם שני נכדיו, ובניו תומר (43) ז"ל ויותם (31).

הופמן סירב להתראיין לאותה כתבה, וב־22 השנים שחלפו מאז לא התפרסם אף ניסיון לראיין אותו או לתעד את שגרת יומו. כחלק מהניסיון לעשות זאת, נמשכה תשומת הלב לשם שציין סרנה בכתבה, מלאכי בית־אריה, אוצר לשעבר של הספרייה הלאומית ואחד מחבריו הבודדים של הופמן. "אבל הוא לא ידבר איתך", מודיע סרנה בהחלטיות דקה אחרי שערך עמו בירור קצר. "בעצם, אין סיכוי שמישהו ידבר עליו".

כך נשמרת הילת המסתורין שנבנתה עם השנים סביב הופמן. באמצעות פרקטיקת חשאיות שעליה מקפידים בדבקות כל מכריו: סופרים ומשוררים כמו אייל מגד ואגי משעול, מבקרי ספרות שהוזמנו להעביר ערבים וסופי שבוע בביתו שבמעלות - שאליה עבר בתחילת העשור עם אשתו השנייה נורית ושלושת ילדיה: אלכסנדר, דניאל ויסמין - וכן קולגות מהאקדמיה. התשובה שחזרה על עצמה פעם אחר פעם בשיחות עם עשרות מהם היא "יואל אדם מאוד פרטי, ואני לא מוכן להופיע בכתבה עליו". א"ב יהושוע, למשל, שנהג לבקר את הופמן מפעם לפעם בביתו הקודם בצפת, הרעים בקולו: "מה פתאום שאדבר עליו? הוא לא מתראיין", וטרק.

ואולם, הבחירה לנקוט חשאיות לא סתרה את מנהגו של הופמן – ואולי אותו מנהג הוא דווקא זה שתיחזק אותה – להזמין אליו במשך השנים מבקרי ספרות ואנשי רוח למפגשים אישיים שייתכן ששיכנעו אותם לשמור לו אמונים. אחת מהם נזכרה השבוע בביקור שערכה בביתו שבצפת: "שמעתי שם בעיקר סיפורים על מה אנשים אחרים הביאו לו במתנה וריכולים כאלה. זה היה מעניין ומוזר. היו להם כלבים והמון חתולים. לפני הכניסה לבית עמד כלוב גדול ובו עשרות גורים שחורים של חתולים, מחזה מאוד משונה". כעבור יומיים היא סימסה בבהלה: "איני מעוניינת להופיע בכתבה. ממש לא".

גם רוב עמיתיו של הופמן באקדמיה לא הסכימו לדבר עליו. נראה שרצונו לשמור על פרטיות השתרש בצורה כל כך חזקה באוניברסיטת חיפה, שבה לימד עד לפני שנתיים, עד שאפילו השאלה התמימה באילו שנים עבד במוסד זכתה לאי־מייל תגובה תקיף ממזכירת החוג לספרות עברית והשוואתית, בזו הלשון: "אנו מבקשים לא להיות מעורבים בכתבה על עמית שאינו מלמד עוד בחוג והינו אדם פרטי שאינו שש להתראיין. נבקשך לא להשתמש בכל מידע ולו אינפורמטיבי שקיבלת בנושא או לאזכר את שמות עובדי החוג".

 יואל הופמן. כשיחצנית כתר שאלה אותו ערב יציאתו האם יואיל להתראיין סוף סוף, ענה לה: "תמיד הסתדרנו יפה, לא נשבור את זה עכשיו"

פרופסור עליזה שנהר שעבדה עם הופמן דווקא הסכימה להתראיין. היא נזכרת איך בזמן שביקרה ביפן בתחילת שנות ה־90 נפגשה, לגמרי במקרה, עם המאסטר זן של הופמן: "ישבתי עם חברי המשלחת בגן יפני ומולנו היה חכם זן שישב על האדמה ברגליים משוכלות ומשני צדדיו שני תלמידים, גרמני ושוויצרי, שקפצו לכל הרמת גבה שלו. כשחכם הזן שמע שאני הרקטור של אוניברסיטת חיפה אורו עיניו והוא סיפר שפעם היה לו תלמיד שעכשיו פרופסור בחיפה, ושהוא היה התלמיד שהבין אותו טוב יותר מכל התלמידים האחרים שאי פעם היו לו".

 "אנחנו חושבים שהקוראים צריכים להשתמש בספר הזה כדי לחפש אדם אחר. למשל שיפילו אותו בבאר או בפאב וירימו אותו וישאלו אשה: זה שלך?..." ("מצבי רוח")

בסירובו הכמעט גורף לקחת חלק באירועים ספרותיים, הרצאותיו של הופמן הפכו במשך השנים להופעותיו הפומביות המשמעותיות ביותר. הוא נחשב למרצה מרתק, כזה שממלא חדרי הרצאות מפה לפה ונוקט שיטות לא מקובלות, כמו למשל לצעוק בספונטניות באמצע השיעור: "קאזוווּ!" כדי לעורר את תלמידיו או להפיל בכוונה ספר על הרצפה, להרימו ולהצהיר שיש לקרוא ספר מהעמוד שבו נפתח. במקרה אחר אמר הופמן לתלמידיו המופתעים שהשיעור הגיע לסופו הטבעי אחרי חמש דקות בלבד. עוד ממעלליו של הופמן, שאותו מתאר סטודנט שלו לשעבר, היה "להגיד בפני הכיתה: 'אנחנו מדברים כאן באוניברסיטה ותראו מה קורה, בינתיים השערות והציפורניים שלנו גדלות', כדי להזכיר שאנחנו בינתיים מזדקנים ובסוף נמות, אז מה בעצם אנחנו עושים פה?". הופמן גם נהג לחלק ציונים בצורה לא שגרתית, כמו למשל הענקת 100 על מבחן משום שהתשובה על השאלה היחידה שהופיעה בו, ועסקה בהייקו, היתה בת 100 מילים בדיוק. במקרה אחר, הופמן העניק את הציון המושלם לסטודנט שהגיש לו עבודה שהורכבה אך ורק מציונים של מקורות ביבליוגרפיים וזרד עץ שהודבק לדפים. "הוא אדם של שילובים שהם נדירים באקדמיה", אומרת שנהר, "מצד אחד פרופסור, מצד אחר יוצר, לא משתתף במשחק האקדמי הרגיל של מינויים וועדות אבל דמות נערצת על הסטודנטים, והוא קיבל הכרה מהסביבה על כך שהוא פשוט אחר". סטודנט אחר, ספקן ככל הנראה, מספר שהשיעורים שלו היו מעניינים "למי שלא היתה לו אלרגיה לזן ולמדיטציות שהוא היה נוהג להעביר", אבל שכבר בתחילת העשור "הוא נראה עייף, כאילו זה לא כל כך מעניין אותו ושהוא בעיקר כבר רוצה לצאת לפנסיה".   "באוקטובר פימה הסנדלר שאל אותי: אתה כותב? אין לי אינספירציה, אמרתי לו, אני מחכה לגשמים, גם אני, אמר, כשירדו הגשמים יתקלקלו הסוליות" ("קוריקולום ויטה")

לספריו של הופמן שורת מאפיינים חיצוניים מובהקים, בהתאם לסגנון ייחודי שפיתח: הם בנויים מקטעים ממוספרים (על חשבון מספרי העמודים, שאינם מופיעים), מנוקדים, קצרים וצרים. לעולם יופיעו רק על צדו האחד של הדף. בגב הספר מופיע אחד הפרגמנטים בשלמותו, ללא כל אינפורמציה נוספת. לעתים מתלווים לטקסט תמונות ישנות בשחור־לבן, ולעתים רישומים ששירבט הופמן עצמו. לעטיפה של "מצבי רוח" בחר הופמן - עם המעצב הגרפי שליהק בעשור האחרון, מיכאל גורדון - חמישה שרבוטים שנבחרו בתהליך סינון איטי מתוך מאות רבות, לעטר חמש ורסיות שונות של עטיפה. ההבדלים בין חמשת הרישומים כה זעירים עד שספק אם הקונים מבדילים בין עותק אחד של "מצבי רוח" לאחר.

בהוצאת כתר למדו לכבד במשך שנות העבודה עם הופמן בחירות אמנותיות יוצאות דופן מעין זו, או במקרה אחר את דרישתו שאחד מספריו ייצא לאור רק לאחר תום עונת הגשמים. התייחסות ההוצאה להופמן כפנינה ספרותית מתבטאת גם בתהליך עריכת הטקסט: "ידוע שכמעט ולא נוגעים בו", אומרת עורכת לשעבר בכתר, ואילו העורכת הראשית הנוכחית, איריס מור, מתארת אותו כ"איש מדויק, כמו שהכתיבה שלו מדויקת". היא גם מספרת שאת הטקסטים הופמן כותב בכתב ידו במחברת, סורק את דפיה ושולח להוצאה באי־מייל בעזרת אשתו, משום שהוא עצמו לא מתעסק עם מחשבים. העורך הספרותי בהוצאה חיים פסח נזכר שכאשר עבר לשורות כתר והחל לערוך לראשונה את אחד מספריו של הופמן, הבין שאיתו לא מתעסקים. "נפגשנו ושאלתי איך הוא רוצה שאעביר לו את הערותי", אומר פסח, "הוא חייך ואמר לי, 'אני לא כל כך רוצה לשמוע אותן. אני כתבתי את הספר ברגע של הארה. אתה היית שם?'".

הרשתות סטימצקי וצומת ספרים שומרות את נתוני המכירות שלהן בסוד ומעריכות את המכירות של "מצבי רוח" ב"כמה אלפים בודדים". בכתר מסרבים לגלות את כמות העותקים המדויקת שנמכרה מהספר, אבל מזכירים ששהה ברשימת רבי המכר במשך כל החודשים פברואר־מרץ ומכתירים אותו כהצלחה מסחרית. "אם בעבר הכירו את הופמן רק חמישה אחוזים מקוראי הספרות האיכותית, היום 30 אחוז מהם כבר מכירים אותו", מכמת חוקר הספרות יגאל שוורץ, מי שערך כמה מספריו של הופמן ומחשיב אותו ל"אחד מארבעת האנשים הכי קרובים אלי בעולם". וכרגיל, הוא מסרב לפרט עליו מעבר לזה.  "שכחנו לאחל שנה אזרחית טובה גם לפסיכולוגים שהקור בודאי מפריע להם לבחון את נפש האדם. מי ייתן ובשנה הבאה נפשותיהם תותכנה (כמו שמתיכים עופרת) אל התבנית הגדולה של נפש העולם ולא תהיה יותר חציצה בין עיניהם (שמאחורי המשקפים) ובין עיני האנשים שבהם הם מסתכלים" ("מצבי רוח")

נראה שבחירתו של הופמן לגור במעלות משרתת היטב את רצונו בפרטיות. אף אחד מאנשי מעלות המסתובבים כעת במרכז המסחרי לא יודע שחי בעירו סופר מפורסם. "סופר? מה הוא סופר בדיוק?", מתבדח המוכר במכולת ומציע שאלך לחפש בכפר ורדים, "הקיסריה של הגליל", שמבחינת אופי האוכלוסייה שלה, הגיוני יותר שיגור בה סופר. פניות לאנשים שחוצים את המרכז גוררות תגובות דומות פחות או יותר.

הסיבה הנצחית שבגינה הופמן מסרב להתראיין היא רצונו שספריו ידברו בעד עצמם, "אבל כמו ילד טוב היה יושב וקורא כל מה שכתבו על הספרים שלו", גילתה אשתו הראשונה ורדה בראיון נדיר עמה שהתפרסם לפני שש שנים במגזין "לאשה". הכתבה נולדה לאחר שעיתונאית הגיעה ללון בבית האירוח שבבעלותה בצפת, וורדה ניאותה להפליג איתה בשיחה על הופמן משום שמצאה חן בעיניה העובדה ששם הכתבת זהה לשלה, ושם אביה, הרמן, זהה לשם אביה. השבוע, בשיחת טלפון, סיפרה ורדה שמאז שהופמן עזב אותה בפתאומיות לפני 13 שנה הם לא בקשר, "אבל אני לא יכולה לדבר עליו. הוא יידע שהדברים יצאו ממני, תעזבי". אגי משעול, שהתחברה להופמן בעשור האחרון לאחר שהזמין אותה לבוא לאחד משיעוריו באוניברסיטה, מסבירה: "זה לא נובע מסנוביות, הוא פשוט ביישן".

ואולם, הרצון לשמוע את הופמן מחוץ לספריו התגבר בעקבות "מצבי רוח", השונה במעט מכל קודמיו, כנראה בשל הלך הרוח הביקורתי והנשכני לפרקים שבו תפס את כותבו. הופמן שלח מעל לדפי "מצבי רוח" גלויות אכזריות, משוננות קצוות, לקשת של יעדים: אנשי העולם האקדמי, חוקרי הספרות והפסיכולוגים בכללם; ובמקרים אחרים לנמענים ספציפיים יותר כמו פרויד, מרקס ודרווין. אחת התמונות שהוא משרטט היא של איש אקדמיה בשם "הר־שושנים" שחולם להיות פרופסור מן המניין ובינתיים מתעסק בפיצול ואיחוד של חוגים. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לברר עם עמיתיו האקדמאיים של הופמן מיהו אותו "הר־שושנים", התקשרה בדאגה היחצנית של כתר ואמרה: "יואל מאוד מודאג, הוא שומע מחברים שאת שואלת עליו אם הוא הסתכסך עם מישהו ואומר שזה לא נכון".

יגאל שוורץ מסביר שהדמות היא עקרונית ונועדה להעביר את סלידתו של הופמן "מכל מיני אנשים שאומרים לאנשים אחרים מה לעשות, מורים ופסיכולוגים שהוא שונא אותם שנאת מוות על זה שהם אומרים 'אני אגיד לך מה משמעות הדבר'. יש לו עמדה עקרונית שלפיה הפסיכולוגים הם שרינקים - מכווצים את נפש האדם, והספרות צריכה להרחיב. ובנוגע לאקדמאים, אמרתי לו, 'אתה יורק לבאר שממנה שתית'. הוא ענה: 'זאת הדרך שלי לנסות לתקן את המערכת הזאת'. לפני המון שנים הוא אמר לי שאם ספר שלו ייכנס לתוכנית הלימודים לבגרות, הוא יתבע את משרד החינוך".

בינתיים, הזיקה היחידה המתקיימת בין הופמן למוסדות חינוך היא מחקר של כתביו. ד"ר טל פרנקל, המלמדת שירה עברית באוניברסיטת בן גוריון, כתבה עליו את הדוקטורט שלה: "פואטיקה ומשמעות ביצירתו של יואל הופמן". ד"ר רחל אלבק־גידרון, המרצה במחלקה לספרות ועם ישראל באוניברסיטת בר־אילן שכתבה עליו במשך השנים כמה מאמרים, מחברת עליו בימים אלה מונוגרפיה, שלדבריה "עוסקת בפירוק הז'אנרים השונים שהוא מדבר באמצעותם. הוא מביא סוגיות של סאצ'נס, כְּכוּת בעברית, וגם יש הזרה והשפעה עמוקה של זרם התודעה על הכתיבה ועם זה יש מוזריות של נונסנס אנגלי". לבסוף ציינה: "אני מכירה אותו ולא אדבר עליו". "אנחנו צריכים לקרוא לכל דבר בשמו הפרטי. לכל  כלב. לכל צפרדע. לכל עץ" ("מצבי רוח")

אחרי מאמץ מרוכז נמצא לבסוף תושב מעלות שמכיר את הסופר. גבי, המוכר בחנות הצילום בעיר, זיהה את השם הופמן "כי אשתו נורית באה לפתח פה תמונות". הוא מספר שההופמנים חדשים יחסית בעיר, "עברו למעלות לפני כמה שנים", אבל בטוח ש"אף אחד במעלות לא מכיר את יואל שגר בשכונת סביונים". עוד הוא מוסיף שמאז נובמבר האחרון, אז פקדה את הופמן טרגדיה אישית, הוא פוגש אותו מדי בוקר לתפילת שחרית בבית הכנסת אור החיים הקרוב לביתם.

בית הכנסת במעלות אליו מגיע הופמן מדי בוקר לתפילת שחרית

מקריאת "מצבי רוח" ניכר שהופמן דווקא מכיר את מעלות היטב. באחד הפרגמנטים בספר הוא אף מפרט את שעות הנסיעה של קו האוטובוס ממעלות לנהריה, זו אחר זו. עוד הוא מבקש בספר שהקוראים יעבירו לו עצות "נגד שלפוחית רגיזה", או את מילות השיר האהוב עליו "חמש שנים למיכאל" דרך הוצאת כתר או עיריית מעלות. דוברת העירייה מספרת שהיא מודעת לעובדה שהסופר גר בעיר, כמו גם לרצונו לשמור על פרופיל נמוך, ומוסרת שלא התקבל עד כה אף מכתב עבורו. בסיום השיחה היא מפטירה באכזבה "לצערי, הוא לא משתתף באירועים עירוניים־תרבותיים". גם להוצאת כתר לא הגיעו מכתבים, אבל הבלוגר גלעד סרי העלה לבלוג שלו לינק למילות השיר "חמש שנים למיכאל" וביקש מאנשי ההוצאה להעבירו להופמן.

בתל אביב ובמוסדותיה הספרותיים נראה שהופמן דווקא מזלזל: "תארו לעצמכם שאנחנו נידונים על הטלת שעמום ונקלעים למעשיהו ויושבים שם עם משפחות הפשע", הוא כותב ב"מצבי רוח", "במחשבה שנייה, מוטב כך מאשר לשבת בתל אביב, בתולעת ספרים". "יש לו חופש ספרותי ואמנותי להגיד את מה שהוא רוצה, אני ממש לא נפגעת מזה", אומרת אחת מבעלות חנות הספרים המשמשת גם כבית קפה בכיכר רבין, "הספר שלו דווקא נמכר פה יפה".

המקבילה של תולעת ספרים במעלות, אם אפשר להגמיש את השימוש במושג "מקבילה" עד המקסימום, היא הספרייה העירונית. היא נמצאת בשולי המרכז של מעלות, במעגל הגובה הראשון, ובתוכה יושבת אביבית הספרנית. הגרופית המקומית הראשונה, אם לא היחידה, של הופמן במעלות. "בטח שאני מכירה אותו!", היא שמחה לומר ומיד מוסיפה בידענות: "הוא לא ידבר איתך. הוא אדם מאוד פרטי. אני קוראת כל ספר חדש שלו כשהוא יוצא, נורא שמחתי כשגיליתי שהוא גר פה. אוי, אני לא יודעת אם מותר לי לדבר עליו". ובכל זאת היא מתפתה להמשיך, אולי בעזרת היסח הדעת שמספק לה הקִטְלוג הממוחשב שהיא מבצעת כל זמן השיחה. "שאלתי אותו פעם איך הגעת למעלות? הוא אמר 'אני מאוד אוהב את צפת אבל גרושתי (ורדה) שם ולא יכולתי להישאר לגור שם'. הוא פשוט נורא אוהב את הגליל ואת הצפון". אביבית מתקרבת לעבר מדף שעליו מסודרים ספרים של סופרים ששמם מתחיל בה"א, נאנחת ואומרת שהיא כנראה היחידה בכל מעלות שקראה את "קוריקולום ויטה". מכל ספריו, רק זה נעדר מהמדף משום שידידה שלה לוותה אותו בהמלצתה. "חברה אחרת אמרה לי לפני חודש שהיא שמעה שיש איזה סופר במעלות וביקשה ספר שלו", היא מחייכת בגאווה אמהית, "היא עדיין לא באה לקחת, אבל שמעה עליו. זה מתחיל לקרות".

אביבית הולכת למטבחון קטן, מכינה לנו קפה שחור ומתיישבת בירכתי הספרייה כדי להמשיך ולהיזכר. "בדרך כלל הוא מגיע לקחת ספרים בימי רביעי. בפעם האחרונה ראיתי אותו לפני שבועיים, הלך ישר למדור היהדות. נורית אמרה לי שהוא מתחזק. יש להם המון ספרי זן בבית והם אמרו שאולי יעבירו לפה. פעם הצעתי לארגן לכבודו ערב סופרים בספרייה, אבל הוא אמר 'את תעשי את העבודה שלך ואני את שלי'", היא מחייכת, ומיד ממשיכה בפיזור דעת מסוים: "נורית מאוד יפה לדעתי. היא נראית כאילו נורא נעים לה להיות אשתו של יואל הופמן ושהיא מעריצה שלו. אמרתי לה כמה שאני אוהבת את הספר האחרון והיא אמרה, 'אז תגידי לו, תגידי לו'. ובאמת אמרתי לו שהספר נורא הצחיק אותי והוא שמח מאוד, אמר שהוא מופתע שאף מבקר לא הזכיר את ההומור שיש בספר". היא עוצרת רגע בשביל לקחת נשימה ארוכה, מתקרבת אלי ומציעה בטון דיסקרטי: "אני יודעת איפה הוא גר. רוצה שאקח אותך? יש לו את הנוף הכי יפה במעלות".  "בספר הזה לא נדבר על המשפחה שלנו עצמנו. זאת כבר עשינו בספר אחר וגם שם הסתרנו דברים. אבל בינינו לבין עצמנו אנחנו יודעים שכל מילה שבו מוקדשת לנורית במקום אלפי זרי פרחים" ("מצבי רוח")

קל להבין מדוע נעתקה נשימתה של אביבית כשדיברה על הנוף המקיף את ביתו של הסופר. הבית הדו קומתי נמצא בקצה שורה ארוכה של וילות דו משפחתיות ברחוב שנבנה על צלע הר. כדי להגיע לביתו הנמוך מגובה הכביש צריך לפתוח שער מתכת תכול, לרדת בכמה מדרגות אבן, לפתוח שער נוסף מעץ צבוע סגול ולעבור בין עציצים גדולים וכבדים שמציפים שביל קטן שמוביל לדלת, אך בד בבד ממשיך לכיוון חצר קדמית פראית שמשקיפה אל נוף מרהיב. באופק: הרי הגליל, נחל כזיב, מצפה אבירים, מבצר מונפורט ושמי מעלות. לפני כמה דקות יצאה מהבית הזה אשה בלונדינית, נמרצת וחייכנית כבת 50. אני מצלצלת בדלת, אבל מתברר שאי אפשר להיכנס, יואל הופמן ישן עכשיו שנת צהריים.

איציק ורוחמה, השכנים שחולקים עם ההופמנים את המבנה מצדו השני, נאותים לארח אותי בינתיים, למרות שהם מתעתדים לצאת בשעות הקרובות לאירוע. בזמן שרוחמה סוגרת עניינים לקראתו בטלפון, איציק מספר שהופמן נוהג לשחות מדי בוקר בבריכה של כפר ורדים ומתפלל בבית הכנסת גם בערבים. "החברה החילונית נראית לו לפעמים די ריקנית". הבלונדינית הנמרצת שיצאה קודם מביתו, מתברר, היא נורית. כשההופמנים הגיעו לכאן, "שלוש שנים אחרינו", אומר איציק, "היו להם חששות. נורית אמרה שהם רוצים להקים איזו חומה שתפריד בין החצרות שלנו כי יואל אוהב פרטיות. הסכמתי, אבל בסוף הם אמרו 'אנחנו מתביישים, תבטל את הכל'. הם מאוד נחמדים. תמיד מעניין להיפגש איתם", הוא מחייך, "נורית מתעסקת ברפואה אלטרנטיבית וכשמישהו פה חולה היא מביאה לנו תרופות כאלה, הומיאופתיות. שניהם מאוד דואגים לבריאות שלהם. יואל סיפר לי פעם שהיה בבית חולים כזה בהודו שמרפאים שם דרך הקיבה עם משטר של אוכל, בלי תרופות. אמר שהיתה לו סכרת ושזה ריפא אותו. הוא גם סיפר שאת הספר האחרון הוא כתב לבד באיזה כפר עתיק ברומניה". 

איציק, כך נדמה, נהנה לשחזר ולהיזכר בכל אותם הפרטים ומספר ש"יואל אוהב את השקט של מעלות ומבלה עם עצמו בבית שעות רבות, נח וקורא. עכשיו הוא סידר לעצמו חדר בקומה למטה, רק בשבילו. הוא אוהב את מעלות, אומר שפה אנשים לא סנובים ושכולם כאן חיים ביחד בהרמוניה. הוא מאוד חברותי, לפעמים כשאנחנו נפגשים בחוץ הוא אומר, 'בוא נלך לשתות קפה'. פעם אייל מגד התארח אצלו כמה ימים ונסעתי לאכול איתם חומוס בתחנת דלק בנהריה".

מאז הכירו, איציק ורוחמה החלו להכיר גם את ספריו של יואל, למרות שרוחמה מתוודה: "אמרתי לו, כדי להבין מה שאתה כותב אני צריכה לקרוא את הספר פעמיים או שלוש", היא צוחקת ומוסיפה ש"בכל פעם שיוצא לו ספר חדש הוא נפגש איתנו ונותן לנו עותק במתנה עם הקדשה". הילד הקטן של איציק ורוחמה דורש תשומת לב והם גם צריכים להתארגן לקראת הערב, כך שאני מחליטה לנסות שוב לתפוס את הופמן, לפני שנורית חוזרת הביתה.

הספריה העירונית במעלות. המקום הקבוע של הופמן

זה מתברר כניסיון מוצלח. כל מה שצריך לעשות זה לפתוח את שער העץ הסגול שבמורד המדרגות, לעבור דרך המוני העציצים שגודשים את צד הבניין, לעקוף כלב פירנאי ושניים־שלושה חתולים שמתגודדים ליד הדלת ולצלצל בפעמון. כעבור כמה שניות ארוכות הדלת נפתחת. מצדה השני עומד גבר קירח וכהה בטרנינג כחול רפוי וסוודר מפליז אפור. על פניו מתנוססים משקפיים עגולים וקטנים ושפם וזקנקן שגזורים כמעט למשעי, בסגנון יפני. יואל הופמן נראה מופתע, מכריז בשלווה שהוא לא מתראיין אבל מאפשר לי להיכנס, להתיישב על שולחן האוכל העשוי מעץ, כמו שאר הרהיטים בסלון הכפרי, ולהתחמם עם תה אדום שהוא מכין עבורנו בקנקן פח קטן. כעבור כמה דקות ארוכות אני נשלחת חזרה לאוויר הקר של מעלות עם הבטחה לא לגלות דבר מהשיחה ומצוידת בעותק של אחד מספריו שבו כתב את ההקדשה: "בעקבות ביקור פרטי נעים".

המהפכן השקט

הביקורת ממקמת את הופמן בקטגורית "הזר הגדול של הספרות העברית", אבל דווקא אחרותו היא זו שהציעה אלטרנטיבה לספרות המקומית ולדור חדש של כותבים.

רוני הניג

בראשית השנה האזרחית הנוכחית, על רקע פרסומן של רשימות עיתונאיות צוננות שסיכמו "עשור דל" בספרות העברית ושחזו לה עתיד עגום, יצא לאור ספרו החדש של יואל הופמן, "מצבי רוח". הביקורות שהתייחסו אליו היו אוהדות למדי ואף סימנו סוג של קונצנזוס. פתאום נדמה שכולם מדברים על יואל הופמן. והדיבור הזה לא יכול שלא להיות כרוך בסופרלטיבים של הערכה עמוקה לאחד הסופרים הגדולים והחשובים ביותר הפועלים היום בארץ.

ובכל זאת, התחושה היא שמדובר בקונצנזוס מהוסס. חלק מהביקורות תופסות את הספרות של הופמן בתור אוצר מרהיב שמשום מה כדאי לשמור ממנו מרחק. מבקרים רבים מתארים אותו כנטע זר, מי שמצוי במשבצת האנרכיה, בז לאקדמיה ולביקורת הספרות, מנותק מהקונקרטי וטובל בענני זן בודהיזם רחוקים. הספרות ההופמנית נתפסת לרוב במונחים של שבירת כלים, והציפייה מהופמן היא שיהיה האנטי גיבור האלים של הספרות העברית, שינתץ פעם אחר פעם את הדפוסים הספרותיים המאז'וריים שסביבו, והעיקר - שלא יפסיק לספק את הרעב הגואה שלנו לחידושים ולהפתעות. לא פלא, אם כן, שרבים מהמבקרים טוענים שסגנונו הייחודי של הופמן מוצה כבר בספריו הקודמים, שהרי החזרתיות העיקשת האופיינית לו אינה עולה בקנה אחד עם תביעותיהם לחידוש מתמיד. לעתים נדמה שבכך שהביקורת ממקמת את הופמן בקטגוריה מבודדת ומכתירה אותו בתואר "הזר הגדול של הספרות העברית"; היא מטשטשת את מורכבות הדיאלוג העדין שהספרות שלו מקיימת עם המציאות והתרבות העברית־יהודית־ישראלית.

משום שלמעשה הופמן הוא בעת ובעונה אחת מפה ולא מפה, כפי שהיטיב לתאר העורך שלו, יגאל שוורץ. העמדה שממנה הוא כותב היא תמיד עמדה של קו גבול, של אזור ביניים. הפרישות המיוחסת לו בדרך כלל אינה גורמת לו להפנות עורף להוויית החיים הכאן והעכשווית, היא אינה מרחיקה אותו מן האקטואלי או מן הקונקרטי, להפך. מבט המספר ביצירות שלו - מבט שלעולם אינו אחיד או עקבי - עשוי להיות מופנה היישר לתוככי המציאות הישראלית כפי שלפרקים הוא נעוץ בקונקרטי עד אינסוף הפרטים המיקרוסקופיים המוכלים בו, וכפי שבמקרים אחרים הוא נישא על כנפי אווזי בר. דרך האספקלריה ההופמנית ניבטים ומעובדים מחדש שברי מציאות, חוויות יומיומית פשוטות בצד חוויות יסוד מרכזיות. לשם המחשה, ב"מצבי רוח" האחרון המספר מציע להבעיר את רגל העץ של דודו המת, שמן הסתם נשרפה באושוויץ, כדי לחמם את אנשי עזה הקופאים בחורף עופרת יצוקה. זו דוגמה לרפלקסיה ההופמנית על המציאות הישראלית. אי אפשר היה לומר זאת אחרת.

ההתייחסות להופמן כאל מי שמצוי במגדל שן מנותק היא כמובן מוטעית מיסודה. יהיה מדויק יותר לטעון כי בכתיבה שלו בולטת איזו תנועה מתמדת של התקרבות ונסיגה. גמיעת מרחקים קטנים למדי, שבד בבד אין להם סוף. התנועה הזו מסבירה במעט את יחסו למציאות הישראלית. היא גם מסבירה מדוע לעולם לא תתאפשר עלילה ליניארית או התקדמות ביצירותיו. אפילו השאיפה הבסיסית לתאר דמות, אדם, הדבר הקרוב לנו ביותר, מתבררת ב"מצבי רוח" כבלתי אפשרית בשל אינסופיותה.

יתרה מכך, הדיאלוג שהספרות של הופמן מקיימת עם התרבות הישראלית אינו חד צדדי. דווקא בשל אחרותו בשדה הספרות הופמן משמש מקור השראה לדורות חדשים של כותבים, והאלטרנטיבות שהוא מציע מחלחלות לעומק הספרות העברית הצעירה הנכתבת בשנים האחרונות. אחת הטענות הרווחות היום בביקורת הוא שמצבה של "הספרות העכשווית" בכי רע. רשימות סיכומי העשור למיניהן מרבות לטעון שאין היום שוליים להוויה הספרותית או שכותבים צעירים אינם שואלים שאלות מבניות מתריסות, אינם מאתגרים את אמצעי המבע שלהם ושמים יותר מדי דגש על העלילה כפשוטה. כאשר הביקורת מתייחסת להופמן בתור הזר הגדול של הספרות העברית הספון בפינתו ובד בבד מקוננת על היעדרותם של "זרים" חדשים, היא עיוורת גם לכך שבשנים האחרונות מתגבשות תופעות חדשות ומרתקות בספרות העברית וגם לכך שהספרות החדשה הזו מהדהדת ללא הרף את הופמן.

יצירות כמו אלה של עינת יקיר, שמעון אדף, אסף שור ודרור בורשטיין, למשל, מסמנות מגמה חדשה ממש בספרות העברית. היצירות הללו שונות זו מזו, אך למרבה הפלא הדמיון ביניהן מתבהר כשקוראים אותן לאור הספרות ההופמנית. בכולן ניכרת גישה שונה לכתיבת ספרות. אף על פי שהן מבטאות חשד כלפי אותן קונבנציות וסימנים מוסכמים שהופכים את הטקסט הכתוב ל"ספרותי", הן מגלמות מין אהבה אקסצנטרית לשפה, געגועים לעברית, למילים שלה ולמה שהן מסוגלות לעשות. חלקן פונות למיתוסים, למומנטים רליגיוזיים, ובדומה להופמן הופכות את פרטי היומיום הקרתניים ביותר לאפופי קדושה דרך השפה. אחרות מאתגרות את שאלת מעמדו הנעדר בדרך כלל של המחבר מן המרחב הספרותי, או שבות ומעלות על פני השטח את מערכת הקשרים הפלאית שדרכה נכרכים יחדיו בפרגמנטריות כאוטית דיבורים, דמויות, זמנים, פירורי עלילה - מערכת קשרים כמעט מטאפיזית שרק הכותב וקוראי הרומן יכולים להיות עדים לה. בזהירות רבה אפשר לומר שכמו הספרות ההופמנית גם הספרות הזו, בדרכיה הייחודיות, היא ספרות של כמיהה, של התקרבות שבדרכה ניקרים תהומות של פער ושל היעדר, כי כל מה שקרוב נידון בלאו הכי להכיל בתוכו מרחק. ואולי דווקא קרבה כזו, שכל העת נשמר בתוכה מרחק, היא האינטימיות האותנטית ביותר האפשרית במסגרת הספרות.

ב־2010 הופמן אינו עוד האנרכיסט הגדול של הספרות העברית. הוא מישהו שכבר 20 שנה כותב ספרים יפים עד כאב. הוא מסרב לצורותיו המקובלות של המדיום, לנרטיב, לתפיסת האני שהסיפורת מורגלת בה. אלא שהסירוב הזה, הגם שהוא נובע מחוסר אמון בסיסי בכל אלה, מתבצע די בשקט, כמעט בנימוס. חזרתיות הסגנון שהוא מואשם בה לא נובעת מניסיון להפתיע או לעורר שוב מהפכות נושנות מתרדמתן. החזרה הזו אינהרנטית לספרות שלו. ביופיו הבלתי נדלה מגלם הסגנון ההופמני אתיקה ספרותית של הטלת ספק מתמדת, שאף על פי שהיא מערערת על האפשרות לכתוב, היא אינה נוטשת את הכתיבה, אלא חוזרת אליה פעם אחר פעם מכוחם של געגועים כמוסים. זוהי הטלת ספק ההכרחית לעצם הכתיבה, ובין חרכיה מבקיעות, אחת לכמה זמן, פיסות של אמת קדושה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ