עדות מקומית: כוונות טובות זו התחלה

אמנם השימוש בחלל לא חדשני, המצב הכלכלי לא תורם והמדיום עייף מאי פעם, אבל העוצמה שניבטת מהתמונות עושה את כל העבודה בעצמה. רותם רוזנטל ביקרה בתערוכות הצילום העיתונאי שנפתחו במוזיאון ארץ ישראל, וגילתה שלפעמים תמונה אחת טובה זה כל מה שצריך

רותם רוזנטל, עכבר העיר אונליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותם רוזנטל, עכבר העיר אונליין

"צילום העיתונות גוסס. צילום העיתונות מת!", קבעו מארגני הפסטיבל "Visa pour l'image" שנערך בצרפת בספטמבר האחרון. באתר הבית של האירוע נמתחות הכתובות הנ"ל על פני מסך מגורען, אפוקליפטי, חרד. הפסטיבל אכלס את השמות הגדולים יותר ופחות של התחום בקדחת של תערוכות, אירועים וכנסים שנמתחו על פני שלושה שבועות. רוצה לומר, קצת קשה לזלזל בקביעות של העומדים מאחוריו.

שליחת המילים "Photo journalism is dead" ברחבי הגוגל מעלה בלוגים ומגזינים מהעולם שהמשותף להם הוא אחד – דאגה כנה לגורלו המידלדל והולך של עולם צילום העיתונות. רשימת הסיבות החלקית לכך נפתחת, בראש ובראשונה, בתקצוב ההולך ופוחת במערכות עיתונים לתחום סיזיפי זה, שמעז להיות גם עקשן ויקר במיוחד.

הציוד עולה עשרות אלפי דולרים, זמן ההשקעה של הצלם – הן בחיפוש אחר הפריים הנכון והן בהשקעה בפיתוח ראוי של הצילום – יקר לאין ערוך. ועוד לא דיברנו על רכזי הצלמים שהושלכו מלא מעט מערכות עיתונים גדולות בבעיטה. והיי, גם ככה הקוראים והגולשים מעדיפים להתעמק בפופיק של ליידי גאגא. אה, כן, ויש גם לא מעט פרחים צעירים ורעבים שיעשו כל מה שעורכים יגידו להם לעשות, בלי להתווכח וגם ממש לא יבקשו על כך תשלום. הם אפילו לא יעזו.

המצב, יש לומר, די דומה ברחבי העולם. על כן היה קצת מפתיע להיתקל בכניסה לתערוכת הצילום של עמותת "World Press Photo" העולמית (המוצגת למשך חודש בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל) בקביעתה של יו"ר חבר השופטים, מארי-אן גולון. בטקסט הצמוד לכניסה מציינת גולון כי השנה הוגשו להם למעלה מ-96 אלף צילומים של 5,508 צלמים מ-124 מדינות. גולון מפרשת עניין זה בהמשך הטקסט כעדות נוספת לכך שהתחום זוכה לתחייה מחודשת.

צילום של מוחמד מוחסיין. מקום ראשון ומוצדק בקטגוריית פוליטיקה ב"עדות מקומית"

התמיהה הקלה שעולה מדבריה מתחזקת במהלך השיטוט בתערוכה. בעידן שמוכתב מחדש על ידי הצילום הדיגיטלי, בעידן שבו הצילום מגדיר את עצמו מחדש דרך המדיה וחידושיה הטכנולוגיים, קצת מפתיע לגלות שהמיטב שמסוגלת תערוכת צילום כל כך חשובה להגיע אליו הוא דימויים מוגדלים על קאפות גדולות ממדים, הנתלות על קיר אפור. האם אין דרך אחרת להציג צילום? האם במרחב שנאבק כרגע על זכות הקיום שלו אין מקום להעניק עוד מחשבה לדרך התלייה? האם קאפות ומסכי טלוויזיה הם המקסימום שניתן להציע?

הפריימים המוצגים בתערוכה נודדת זו מרשימים כצפוי. אין מה לעשות, דליית הרגע האנושי, הכואב, היומיומי או הבנאלי מתוך אזורי אסון הם מעשה אומנות ואמנות כאחד. זוכי התחרות מבהירים זאת. דוויד מונטלאונה מאיטליה זכה במקום ראשון בקטגוריית חדשות כלליות בזכות צילום של שתי נשים מבוגרות בבגדי ים וכובעי ים הדוקים, שנעמדו מולו בחוף הים השחור באבחזייה, קצת אחרי שהוכרזה לראשונה כמדינה. עליבות הגוף שלהן, מבטן הכבוי, השמים האפרוריים – מונטאלונה מצליח לאלץ את הצופה להשתהות איתן.

עבודות רבות מוצגות בתערוכה זו. עבודות רבות זכו בפרסים ובציונים לשבח. קשה שלא לתהות לרגע אם ריבוי הפרסים והציונים הם דרך נוספת של הארגון העולמי לתת לתחום טפיחה מצלצלת על השכם. אולי זו עוד דרך להכריז שצילום העיתונות לא מת, הערסים לא רצחו אותו, הוא כאן, הוא חי והוא יעשה כל מה שצריך כדי לצלם מקרוב נמר, ברק אובמה מתאמן על מתח, אם חד הורית לשני ילדים אוטיסטים, ברוקרים מוכי גורל, צוענים עשירים במולדובה, תיאטרון אופרה שנסגר או כל פרגמנט אחר.

עבודה של עבד אל רחמן חטיב, מקום ראשון בסדרות חדשות

בשלב מסוים הריבוי עושה את שלו. עוד פריים ועוד פריים ועוד אחד אחריו מקהים את העיניים. לצד התלייה החד-גונית והקירות האפורים, סף התדהמה נתקל באדישות. היכולת להתרגש נשחקת במהרה. נדמה שכך הגיבו לא מעט מהצופים בתערוכה. יש להודות כי יחסית לבוקר יום א', החלל הומה למדי. במקום נמנו שתי קבוצות סיורים מודרכים ועוד כמה עשרות בודדות של משוטטים. במושגים מקומיים, אין ספק, מדובר בהצלחה.

המושגים המקומיים נגלים גם בחלקו השני של החלל, בתערוכה "עדות מקומית" (אוצרת: דנה גילרמן), המתמקדת בצילום עיתונות ישראלי. בהתבוננות בלייבלים המוצמדים לעבודות (עניין המצריך התקרבות לטווח אפס, עקב קוטנם הלא ברור), מתגלה מצבו של התחום כאן. עוד צלם עצמאי ועוד צלם עצמאי ועוד צלם עצמאי. פה ושם סוכנות צילום. יוק. כמות המגזינים העולמיים הנגלית מעבר לקיר נעלמת כאן במחי חוזה פרילאנס.

300 צלמים שלחו 7,600 תמונות לחבר השופטים. מתוכם זכו 54. ביבי במסע הבחירות, מצמיד בצחקוק פתק של מחל לצד בני בגין ובוגי (של הצלמת מיכל פתאל, מקום שלישי בפוליטיקה); מפגין פלסטיני בבילעין, מניף אבן כדי ליידות אותה על שוטרי מג"ב כשהוא מחופש לסנטה קלאוס (מוחמד מוחייסן, מקום ראשון ומוצדק בפוליטיקה); כוכבת הפורנו מור ויטל שנולדה כגבר (זיו קורן, מקום שלישי בדיוקנאות); האדמה החרוכה של עזה (עבד אל רחמאן אל ח'טיב, מקום ראשון בסדרות, חדשות) – כל אלה ועוד רבים אחרים מייצרים תמונת מבט כואבת, כנה וחודרת קרביים.

יחד, שתי התערוכות מעלות שוב את התהייה לגבי מראהו של החלל. במקרה של התערוכה הישראלית, הקירות לבנים והלייבלים, כאמור, מצריכים התקרבות כמעט פולשנית לעבודות. השכילה לעשות גילרמן כאשר הציבה אפשרות לצפייה בעבודות וידאו שבהן מדברים חלק מהצלמים שזכו על תהליך העבודה שליווה את היצירה.

צילום של מיכל פתאל, מקום שלישי בפוליטיקה

אילן שטיינברג, למשל, זכה במקום הראשון בקטגוריית חיי יומיום, בזכות הסדרה האינטימית שבה תיעד בעלי מלאכה מבוגרים ודהויים בחללי העבודה המצומקים שלהם. שטיינברג מתאר איך התגלגל לרעיון באופן די מקרי, כשראה בוטקה של סנדלר ביום שבו אסף את בתו. הוא מתאר כיצד אביו המנוח היה לוקח אותו ואת אחיו לעבודה עמו, כמה משמעת, שקט וסדר מופתי דרש מהם. איך היה מכין את הדבקים לעבודתו בבית וחונק את כולם בריח מעיק של מחויבות עיקשת.

צפייה בווידאו תזמן לכם חוויה מתגמלת. היא לא פותרת את הבעיות בחלל אך היא ללא ספק מציעה אפשרות לחשוב על המוצגים באופן קצת אחר. בין אם צילום העיתונות כבר מת או רק מצחצח גרון לקראת שירת ברבור, וגם אם חוויית הצפייה עלולה להפוך למתישה, צמד התערוכות מעניקות מבט משותף מקרוב על הנעשה בתחום בארץ ובעולם. וזו לבדה, יש להודות, סיבה מספקת לפנות שעה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ