עץ/משפחה: הכוח הוא בהצבה

אולי סוף סוף תצליחו להרכיב את השידה שקניתם באיקאה - גיא בן נר מלמד את השבדים את שיטת עשה זאת בעצמך. וזו לא העבודה היחידה בתערוכה המרשימה בביתן הלנה רובנישטיין

הילה שקולניק-ברנר, עכבר העיר תל אביב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הילה שקולניק-ברנר, עכבר העיר תל אביב

הרגע שבו עומדים מול המדרגות שמובילות מקומת הכניסה בביתן הלנה רובינשטיין, כשמבעד למדרכי הבטון המודרניסטיים רואים את דמות האשה המצועצעת בעבודת הווידאו המקסימה של תמי בן תור ואת ההצבה הוורטיקלית והסבוכה של אוהד מרומי (קומה מעליה) - הוא הרגע המסקרן והכובש ביותר בתערוכה, המדגים את כוחם של המיצב וההצבה הנכונה בחלל. ברגע הזה, שבו לא יודעים לאן לפנות וכל נקודה בחלל מציעה עניין והפתעה, סקרנות והתרגשות - זהו שיאה של התערוכה, שבהמשך מתגלה כשכלתנית ותיאורטית מדי. "עץ/משפחה" פרק א' בוחנת את הציר ארכיטקטורה-פיסול-מיצב ומבוססת על עבודות שנרכשו לאוסף המוזיאון והוצגו בעבר, וההצבה הנוכחית מעניקה להם הקשר חדש.

ליבת התערוכה היא פורמליסטית; שלושה מיצבים עשויים עץ, ולהם אופי אדריכלי. בקומת הכניסה, בחדר שנבנה במיוחד, מציג נחום טבת את "שאלה חמש", מקבץ של אובייקטים מעץ הגודשים את החדר שבו הם מוצגים. הם מוצבים באופן המאפשר ללכת סביבם אך לא לעבור בתוכם, מה שהופך חלק מהם לנסתרים ולנעלמים מעיני הצופים. הצורות מרובעות ברובן, כלי קיבול או מסגרות חלולות, נעות על הציר בין יש ואין, בין ריקנות והיעדר, וההצבה הצפופה כמו נועדה להעניק פיצוי יתר על הריק הקיים שבה. באופן זה מציעה העבודה חוויה רגשית והלך רוח נוגה. היא כביכול צפופה, אנרגטית וגדושה, אך למעשה היא עזובה, דוממת וריקה. האובייקטים המונחים בה, חסרי תועלת ופשר, מתרבים עוד ועוד עד שלא ניתן להכיל אותם, פיזית וחווייתית.

מתוך התערוכה עץ משפחה, עבודתו של אוהד מרומי

הריבוי הזה קיים באופן שונה בעבודה המוצלחת מאוד של גיא בן נר, שבה האובייקטים דווקא הולכים ומתמעטים. "Treehouse Kit" מורכבת מעבודת וידאו ומיצב של עץ, המשמש תפאורה ואביזר בווידאו. בווידאו נראה האמן, עם זקן כשל רובינזון קרוזו, יושב על בית עץ הממוקם לא בלב היער אלא באמצע חדר, עשוי כולו קרשים וקורות עץ בשימוש משני. לאורך העבודה מפרק האמן את חלקי העץ, המתחברים להפליא עם ברגים וצירים (כמו שהייתם יכולים רק לחלום שהרהיטים של איקאה יתחברו), ובונה אותם מחדש לפי השימוש המקורי שלהם. הווידאו, המשמש מדריך הפעלה לערכת עשה זאת בעצמך, מציע בעקיפין עיסוק בטבע שעבר עיבוד, שלא נותר בו דבר מהפראיות והראשוניות שלו, לצד הנושאים המצויים בעבודות רבות שלו, שבהן הופכים איברי גוף, אביזרים וחפצים מחיי היומיום בבית לאביזרי במה וממלאים גם פונקציות אחרות, שלא היו מיועדים להן מלכתחילה. בעולם הבן נרי כל דבר יכול להשתנות ולשנות, במיוחד חפצים ביתיים ובני המשפחה.

עבודה של גיא בן נר. טבע שעבר שיעבוד

נגיעות של האישי, אבל הרבה יותר של הכללי והאידיאולוגי, מצויות בעבודה של אוהד מרומי, "למי שייך העולם". שני המיצבים - "לינה משותפת" ו"מועדון פועלים" - משולבים זה בזה ונתמכים זה בזה (פיזית ומטאפורית). אלו שני חללים מסומנים, בגודל 1:1, המבנים את שתי הפונקציות (מקום לינה ומפגש), תוך הבלטת היותם מסמנים. כמו טבת ובן נר, מציג מרומי את השלד, אך אצלו יש יותר עיסוק בהיבטים של אידיאולוגיה והיסטוריה. הוא מבנה הצבה הנראית תחילה מופשטת, אך מתגלה בהתבוננות מעמיקה כקונקרטית. בתוך החללים הוא מציג מסמנים ברורים, כמו מיטת קומתיים או סלסילה עם חוטי סריגה. החלל ההיברידי שלו מורכב מהיש ומהאין, מנוכחות מפורקת אידיאולוגית ופיזית המורכבת מחדש. לתוך זה נכנסת גם עבודת הווידאו המרחיבה את העניין באוטופיה סוציאליסטית ומבוססת על מחזה קצר של ברכט, שהיה אמור להתבצע במסע הופעות בבתי ספר ובבתי חרושת כדי לחנך את ההמונים לפוליטיקה הסוציאליסטית.

תמי בן-תור מציגה דה קונסטרוקציה מסוג אחר, ולמרות שהטקסט קושר אותה לתערוכה אני מתקשה למצוא את הקשר שלה לתמות העולות ממנה. עם זאת, היא מציגה עבודה כה מהנה, שהופכת אותה בעיני לפנינה של התערוכה. עבודת הווידאו שלה נקראת "Normal", ובמרכזה דמות שהיא הכל חוץ מנורמלית. האשה חבושה פאה בלונדינית, לובשת חולצה בצבע ורוד מסטיק, מדברת ומדברת בלי הפסק, עוטה על עצמה זהויות שונות, כולן גרוטסקיות, סטריאוטיפיות, חסרות מודעות עצמית ומגוחכות. הממד הבולט כאן הוא הלשוני, והפירוק שעושה לו האמנית - באמצעות הטקסט עם המשפטים שהיא לא טורחת לסיים, הדיאלקט, טון הדיבור, המניירות הלשונית והמימיקות. בעבודה בוחנת בן-תור את הרשת המקצועית הסבוכה של עולם האמנות, ובכך הזכירה לי עבודת וידאו מצוינת של אנדריאה פרייזר שהוצגה בשנה שעברה ברוזנפלד, "קבלת פנים רשמית", שבה עמדה מאחורי דוכן נואמים ונשאה שורה של נאומי תודה דרך שורה של פרסונות, המדקלמות אוסף של קלישאות, הנאמרות בטקסים של קבלת פרס ויוצרות פנורמה מביכה של הדמויות המאכלסות את עולם האמנות.

"שאלה חמש" של נחום טבת. חוויה רגשית והלך רוח נוגה

"עץ/משפחה" פרק א', רכישות קרן רבקה סקר ועוזי צוקר לאמנות ישראלית עכשווית. ביתן הלנה רובינשטיין. עד 19.12.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ