פרידה מתקופת הזוהר של הצילום

זיכרונות הילדות של רבים מוסגרו בתמונות פולרואיד מצהיבות משנות השבעים והשמונים. כעת, כשהפולרואיד יורד מהמדפים והתמונות הפכו לקובץ במחשב, אפשר לצאת למסע פרידה

יותם פלדמן, מוסף הארץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יותם פלדמן, מוסף הארץ

לפני 25 שנה הוזמן מיכה קירשנר לצלם את הזמרת מירי אלוני. קירשנר, שתצלומיו התפרסמו ב"מוניטין" וב"מעריב", נהג לבצע צילום פולרואיד כ"רפרנס" (בדיקה של תנאי התאורה והסט) לפני הצילום האמיתי. אולם לפעמים, כמו במקרה של אלוני, היו יחסיו עם המצולם מסתיימים בשלב זה. "לאחר חמש דקות הבנתי שאני מגיע קרוב מאוד לסכסוך גופני עם בעלה", מספר קירשנר, "שהוא הרבה-הרבה יותר חזק ממני. אז החלטתי לשים לזה סוף ואמרתי להם ללכת הביתה. כל מה שנשאר מהסיפור זה הפולרואיד".

בשנים האחרונות זנחו צלמים רבים - חובבים ומקצועיים - את הנגטיב ואת סרט הצילום המיידי לטובת המצלמות הדיגיטליות. השנה, כך נראה, יעבור הפולרואיד סופית מן העולם; חברת פולרואיד הודיעה שתפסיק לייצר ולשווק סרטים, כשעל פי תחזיתה יספיק המלאי בחנויות לעוד כמה חודשים בלבד. מצבה הכלכלי של החברה גם הוא אינו מזהיר. 62 שנה לאחר שהממציא האמריקאי אדווין לנד רשם פטנט על הסרט המיידי, הגישה החודש החברה בקשה להגנה מפני נושים. בנוסף על כך, לפני חודשיים נעצר טום פטרס, מייסד החברה-האם של פולרואיד, פטרס גרופ, באשמת הונאה בהיקף של שני מיליארד דולר. פולרואיד סוגרת את מפעליה במסצ'וסטס, במקסיקו ובהולנד, וכבר פיטרה 450 עובדים. כיום מעסיקה החברה רק 150 עובדים, לעומת 21 אלף ב-78'.

חרף מצבה המדאיג של החברה וסופה הבלתי נמנע של שיטת הצילום שקידמה במשך שישה עשורים, יוכלו חובבי הפולרואיד להמשיך, לפחות לעת עתה, להשתמש בסרטים שמייצרת חברת פוג'י. כך, למרות שפולרואיד (כמו פריג'ידר וזירוקס) יצרה אחדות בין שם המותג לבין שם המוצר, חברות שונות החלו לייצר סרטים דמויי פולרואיד מאז שפג תוקף הפטנט של לנד. אולם דעיכתה של פולרואיד אינה רק סופה של טכנולוגיה, כי אם שיאו של מה שנראה כמעבר לעידן חדש בתולדות הצלמים, המצולמים והדימוי המצולם.

נוכחותו הפיזית של נייר הצילום הולכת ונעלמת לטובת ריצוד מסך המחשב. כיום תופס כל צילום לכל היותר עוד קצת מנפחו של כרטיס הזיכרון במצלמה, ומסיר מעל כתפי הצלם את חיבוטי הנפש והחתירה לדיוק שקדמו פעם לכל לחיצה על ההדק. במקרה של פולרואיד, ששיווקה ניירות צילום יקרים במיוחד, השינוי עז פי כמה.

לצפות בדימוי מחלחל

הרעש הייחודי שמשמיעה מצלמת הפולרואיד, רגע הפליטה של נייר הצילום המרובע והריח הכימי שמתלווה אליהם שבו צלמים חובבים רבים. כמה מילדי שנות השבעים והשמונים - בהם כותב שורות אלה - גדלו כקורבנות של פולרואיד מהדגם הפופולרי 70-SX, דוגמנים בעל כורחם שנאלצו לספק פעם אחר פעם את חיבתם של הוריהם לאמצעי צילום אקסצנטריים. "זו מערכת פידבק מאוד זריזה לאיך שאתה נראה", מספר הצלם אבי גנור, שפגש לראשונה בפולרואיד כשהיא בידי הוריו. "זה קיצר את זמן התגובה שלך לשנות דברים, אחרי שאתה מבין איך אתה נראה כשאתה מוקפא. זה מאלץ אותך להחליף מיד תסרוקת וחולצה בהתאם לתמונה".

גנור מספר שכילד למד לא מעט מהשימוש של הוריו בפולרואיד: "קודם כל זה בא מאמריקה. שם מתחיל הקישור בין אמריקה לבין טכנולוגיה, וזה מכניס פתאום קסם לחיים, לתחום המסובך הזה של מציאות ותמונה. כבר כילד אתה מתחיל להתעסק בהבדל ובקשרים שבין איך שדברים נראים בתמונות לבין המציאות. זה קורה כשזמן ההמתנה ביניהם מתקצר לאפס". האמן אנדי וורהול, 1974. פריק של פולרואיד (צילום: ויז'ואל פוטוס) הדחף הנוסטלגי של חובבי הפולרואיד לא נובע רק מהחיבה לדימוי המיידי והקשיח, כמו גם לצבעים הרוויים מדי, הבלתי-מציאותיים כמעט, של הפוזיטיב החד-פעמי. המצלמה עצמה נראית כבעל חיים מעורר חיבה. מערכת חרירי העדשה, הפלאש והעינית שנגלים לעין כשמרימים את מכסה המצלמה נראים כתווי פנים שבתחתיתם פה, הפתח הריבועי הצר שממנו יוצא נייר הצילום. הרעש שמשמיעה המצלמה תוך כדי פליטת הנייר מקרבה נשמע כפיהוקה של מפלצת מיתית שקמה מרבצה, רחוק מאיוושות הצפצוף הביישניות של המצלמות הדיגיטליות. אף מגעה של המצלמה ומשקלה רחוקים מהקור המתכתי של דגמי המצלמות החדשים.

האמנית מיכל רובנר מספרת איך גילתה את הפולרואיד לפני כעשרים שנה, בפתיחה מדכאת למדי של תערוכתה הראשונה בארצות הברית. "הצגתי באיזה חור ברוד איילנד, והפתיחה התקיימה בעיצומה של סופת שלג איומה", היא מספרת בשיחת טלפון מפאריס. "לתערוכה הגיע רק אדם אחד. הוא היה מאוד נחמד, הוא אמר 'איטס ורי נייס' והמארגנים הבטיחו כמובן שמחר תהיה שמש ויבואו עוד אנשים".

רובנר עוד לא ידעה שהמבקר היחיד היה במקרה המנהל האמנותי של חברת פולרואיד. כעבור כמה ימים המתין לה בביתה משלוח של פדרל אקספרס, גדוש באינספור סרטים. "זה היה רגע של אופוריה", אומרת רובנר. "בשבילי פולרואיד היה הדבר הכי קרוב לסם שצרכתי. זה היה יקר מאוד, ולא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את זה, למרות שקניתי. אתה יכול לדמיין לך מה זה עושה שפתאום נוחתת עלי כמות כזאת".

היא התנפלה מיד על הסרטים והחלה לצלם כאילו אין מחר. "בשבילי צילום זה קצת כמו מערכת יחסים בהתכתבות", אומרת רובנר על תהליך הפיתוח, "אתה שולח מכתב ומחכה לקבל תשובה. לפולרואיד היה יתרון של הסיפוק המיידי שהוא תמיד חשוב לי מאוד, ואתה יכול לראות מה אתה עושה למציאות ומה המציאות עושה לסרט. אתה מנהל מערכת יחסים עם כל המרכיבים של פעולת הצילום. היתה לצילום הזה נוכחות של אלכימיה. אמנם גם בצילום הדיגיטלי אתה רואה את התוצאה מיד, אבל בפולרואיד אתה ממש מסתכל בדימוי מחלחל אל תוך הריבוע הלבן, הוא מתממש מול העיניים שלך".

1967 - מצלמת הפולרואיד Land Camera 250. פריט אספנים לא רק אמנים וצלמים חובבים היו לקוחותיה של פולרואיד. לאורך השנים התאהבו משתמשים שונים ומשונים בסרט: תמונות לפספורט ותעודות מזהות אחרות צולמו בפולרואיד (לעובדי "הארץ" היה תג שצולם בשיטה זו); מדענים תיעדו באמצעותו את ניסוייהם ונערות תסריט השתמשו בו כדי להבטיח את ה"המשכיות" בסטים של סרטי קולנוע. התמונה שמפותחת בו-במקום גם סיפקה תעסוקה לאלה שהציעו את שירותי הצילום שלהם לתיירים בחוף הים התל-אביבי של שנות השבעים, לפעמים מצוידים בתוכי או בנחש להשלמת התמונה.

דוד עידן, גמלאי של משטרת ישראל שעבד בבית המעצר אבו-כביר, מספר כי המצלמה שימשה לתיעוד סימני אלימות בזירות פשע. "זה עשה רושם רב על השופטים, בגלל המיידיות", הוא מספר. "זה נראה אמין יותר ומוחשי יותר כשאתה מביא משהו שצולם לפני כמה דקות. היתה לזה השפעה רבה מאוד על הארכות מעצר".

דוד לייזר, שעבד במשך 32 שנה במעבדת הצילום של משטרת ישראל, מספר על מצלמת פולרואיד מדגםCU-5 , ששימשה לצילום שיניהם של קורבנות לא מזוהים. "סדרה של מראות נירוסטה היו מחוברות לחזית המצלמה, הפלאש היה מתחבר לתוך המראה ומאיר לחלל הפה וכך היתה מתקבלת סדרה של שיניים עליונות, תחתונות וצידיות", הוא אומר. "השתמשנו בזה במקרים של פיגוע המוני או אסון, וגם רופאי שיניים היו עושים תרגילים עם המצלמות האלו על גוויות".

איפה הפוקוס? האגדה מספרת שאדווין לנד הגה את הרעיון לסרט המיידי לאחר שבחופשה באיי הבהאמה הציקה לו בתו בשאלה מתי כבר תוכל לראות את התמונות. הפולרואיד הקדים את המצלמה הדיגיטלית בצמצום המרחק שבין האירוע, זיכרונו ובבואתם המצולמת. כך מה שנראה היום מובן מאליו שווק בתחילת שנות השבעים - עת יציאתה לשוק של ה-70-SX - כמצלמת פלא. האפשרות לצלם אדם, להראות לו את תמונתו ולהביט בו-בזמן על שניהם משנה לא רק את היחס לדימוי המצולם, אלא גם את החוויה עצמה. היא עוטפת את האירוע עצמו בדוק נוסטלגי-סנטימנטלי ומערערת את נימי הקשרים שמחברים בין עבר לבין זיכרון ועדות. ההווה שהפולרואיד מנציח מיידית הוא בעצמו זיכרון, זיכרון שנחווה זה עתה. האמן עדי ברנדה, שמצלם בפולרואיד, אומר כי השימוש בה לא רק ממסמס את החיץ שבין הווה לבין זיכרון, אלא גם הטכנולוגיה עצמה היא מזיגה של קידמה ושל נוסטלגיה. "זה שיא הקידמה, אבל גם צעד אחורה", אומר ברנדה. "יש בו משהו שנראה מאוד ישן, כי לא היו הצבעים הכי חדים ולא היה פוקוס, ואין בו הרבה דברים שהיו במצלמות ניקון חדשות". מבקרת האמנות והאוצרת רותי דירקטור מסכימה. "מה שמתעתע בטכנולוגיה זה שהיא חדשה וישנה", היא אומרת. "הפולרואיד אמנם נתפס כחידוש טכנולוגי, אבל הוא גם נתפס מהרגע הראשון כישן. מעל הכל הוא עובד נגד הרעיון העקרוני, הבסיסי, של צילום, שיש אפשרות אינסופית לשכפל אותו. לכל תמונה היתה איכות של אוריגינל אחד ויחיד, וזה הפך את הצילום קרוב יותר לציור. במצלמה דיגיטלית אין בכלל אוריגינל, אין שום קיום פיזי לדימוי". להקת הספייס-גירלז עם דגם הפולארויד על שמן SpiceCam (צילום: אי-פי)הצלם גדי דגון, שאביו, ליאון, מתקן מצלמות וצלם אוויר בצה"ל היה הסוכן הראשון של הפולרואיד בישראל, טוען שכוחה של המצלמה אינו במיידיות, אלא דווקא בהמתנה. "כשאבא שלי הביא את זה הביתה הייתי בן 17, והדבר הכי מדהים זה השישים שניות של סקרנות ושל חרדה והפתעה", מספר דגון. "זה חסר לי היום כצלם וכחובב צילום. זו חוויה מרתקת שענתה על היצר של לראות מיד, זה משביע את הסקרנות שהיום כבר לא קיימת. היום אתה מצלם בטלפון ורואה את התוצאה מיד אבל אין סקרנות לגבי הצילום שלך. הפולרואיד זה זמן של הנאה שבו מתפתחת לך תמונה ביד, זו תחושה של חומר שאיבדנו אותה. לא רק בצילום החומר הולך לאיבוד - היום כשאתה יושב עם מישהו ואז קם והולך, אתה משאיר מאחוריך אוויר. גם אנשים הפכו להיות דיגיטליים". גם הצלם מיכה קירשנר, ראש המחלקה לצילום בויצ"ו חיפה, טוען שהמעבר לצילום דיגיטלי הפך את המבט המצלם לסקרן פחות. "העובדה שהוא יכול לזרוק כל צילום לא טוב נותנת המון חירויות מדומות. לא קיים מבט יותר מתמשך על התמונה. אם מסתמכים על כרטיס של שמונה ג'יגה אז אפשר להגיד, אם אני מדברר מחשבה של סטודנט, שמתוך הריבוי בטח ייצא לי משהו בעל ערך מוסף. זו גישה מעט מביכה. הפולרואיד עצמו זה סוג חומר שדרש ממך מבט מתמשך כדי לראות מה עומד מולך, והתכונה הזאת הלכה לאיבוד אצל חלק מהצלמים. המבט כיום הוא לא מבט משתהה וגם לא משתאה. אנחנו מנסים להגיד כל הזמן לסטודנטים 'קחו את הזמן', 'תאטו את הנשימה', נכון שיש לכם מכונה שמייצרת אינסוף צילומים באפס זמן, אבל אין תחליף למבט ארוך ואינטנסיווי". הצלם עדי נס עדיין לא עבר לשימוש במצלמה דיגיטלית ומצלם בפילם, מתוך הרגל ובגלל שאין בישראל מדפסות מספיק גדולות שיכולות להכיל את ממדי עבודותיו. עם זאת, את צילומי הרפרנס עבר לעשות במצלמה דיגיטלית. בכלל, הוא שומר מעט סנטימנטים לפולרואיד: "זה עניין של אופי. אני מתרפק על אנשים, לא על טכנולוגיות", הוא אומר, "ברגע שנכנסו לעולם מצלמות דיגיטליות כבר לא היה טעם להמשיך לעשות טסטים בפולרואיד. יש לו הרבה חסרונות בטמפרטורה של החדר - הוא מתפתח לאט יותר או מהר יותר, יש מקרים של סרט שלא נשמר כמו שצריך, הצבעוניות שלו לא אמינה. מכל הבחינות לטכנולוגיה החדשה יש יותר יתרונות מאשר לפולרואיד". 1972 - הממציא אדווין לנד עם מצלמת הפולרואיד הפופולרית sx-70  מוורהול עד טרטקובר למצלמת הפולרואיד שמור מקום של כבוד באמנות ובתרבות הפופולרית. השאלות על הקשר שבין זיכרון לדימוי הן אולי אלו שמשכו את הבמאי וים ונדרס, שעשה שימוש בפולרואיד בסרטיו "אליס בערים" (74') ו"ידיד אמריקאי" (77'). באחרון מופיעה סצנה שבה דניס הופר, ספק נוכל ספק סוחר אמנות, מצלם את עצמו בפולרואיד ברגע של שעמום כשהוא שוכב על מיטת חדר מלון בהמבורג. המיטה מתמלאת בדיוקנאותיו העצמיים שמשתלשלים מתוך פיה המוארך של המצלמה. גיבור "אליס בערים", העיתונאי פיליפ וינטר, מפיק בתחילת הסרט סדרת צילומי פולרואיד של הטיילת בניו יורק, רבים מהם של עמדת המציל. הוא מתכונן לעזוב את ארצות הברית לגרמניה ארצו, ואף מוכר את מכוניתו, אך מסרב למכור את מצלמת הפולרואיד שבה הוא ממשיך לצלם. ידידה שלו אומרת לו: "אתה מאבד את האחיזה כשאתה מאבד את תחושת הזהות שלך... לכן אתה ממשיך לצלם... כדי שתהיה לך הוכחה שראית משהו". וינטר אינו חולק עליה - "המשכתי כאילו אחזה בי אובססיה", הוא אומר, "בקושי יכולתי להתאפק מלהשוות את התמונה עם המציאות". הפולרואיד, שמיידיותו קשרה אותו בין השאר לתרבות הפופ-ארט, זכה לעדנה בגלריות האמריקאיות של שנות השבעים והשמונים. בין מאות עבודות הפולרואיד של אנדי וורהול המוצגות כעת בתערוכה בגלריה הייוורד בלונדון, צילומים של הרקדנית והכוריאוגרפית מרתה גראהם, האמנים יוזף בויס ורוברט ראושנברג, הסופרים וויליאם בורוז וטרומן קפוטה וכוכב הפוטבול או-ג'יי סימפסון - שנים רבות לפני פרשת הרצח. מלבד וורהול השתמשו בפולרואיד אמנים כמו רוברט מייפלתורפ, דיוויד הוקני, פיליפ לורקה די-קורסיה, ווקר אוונס, אנסל אדמס, מרי אלן מארק, נובויושי אראקי ורבים אחרים. מעריציה של מדונה יזכרו רגע חביב במיוחד בסרט "סוזאן, סוזאן" (85'), שבו היא מצלמת את עצמה בפולרואיד כשהיא שרועה על הרצפה. אופנת הפולרואיד לא פסחה על האמנות הישראלית. ב-79' התקיימה בגלריה הלבנה שליד תיאטרון הבימה בתל אביב התערוכה "19 צלמים פלוס פולרואיד" שאצרה חנה שביב. בתערוכה הוצגו בין היתר עבודות של גנור, דגון ודוד טרטקובר. עבודתו של האחרון הורכבה מצילומי פולרואיד של אנשים שביקרו בסטודיו שלו. תוך כדי הצגת התערוכה הוא המשיך לצלם עד שהצטברו על הקיר יותר מאלף תמונות. את נייר הצילום קיבל טרטקובר במתנה מחברת פולרואיד שניסתה לעודד אמנים להשתמש בצילום זה. "זה היה פסיפס מעניין של תל אביב", אומר טרטקובר, "היו שם השליח והדוור ולקוחות וחברים. העניין בפורמט הזה הוא שאתה רואה את האימג' מולך. אהבתי גם את הרעש של המצלמה, זו קופסת פלאים - מג'יק בוקס". במשך הזמן גילה טרטוקובר כי הפולרואיד מאפשר לאמן אפשרויות רבות להתערב בתמונה. "יוצאים לך דברים אקראיים שאין לך שליטה עליהם. למשל, אם אתה מחמם את התמונה מלמטה כרית הצבע מתפוצצת ואתה מקבל כתמים וצבעים על התמונה. אהבתי לשחק עם זה. ברנדה מתלהב אף הוא מהאפשרויות להתערב בצילום הפולרואיד: "מה שהקסים אותי חוץ מהמיידיות זה האובייקט שזה יוצר, הממדים שלו, הטקסטורה שלו. זה משהו קטן, פחות מגלויה. בהדרגה אתה מגלה מה אפשר לעשות איתו. מה קורה למשל אם שמים אותו בפריזר בזמן שהוא מתפתח". שנויה במחלוקת הודעתה של חברת פולרואיד על הפסקת ייצור הסרטים עוררה הדים רבים, והביאה בין השאר להקמתן של קבוצות ברשת הקוראות להציל את הפולרואיד. למרות היעלמותו הצפויה, הדחף הנוסטלגי של כמה מחובביו של פורמט צילום זה מסרב לאפשר לו למות. כך, למשל, תוכנה בשם "פולרואיד" שפיתח המתכנת האמריקאי פול לדרויד, מעבדת תמונות דיגיטליות כך שייראו כמו תמונות הפולרואיד. התוכנה אף משמיעה קול זהה לקול שמשמיעה מצלמת הפולרואיד תוך הוצאת נייר הצילום. חברת פולרואיד עצמה, שמתמקדת כיום בייצור מצלמות דיגיטליות ומצלמות וידיאו, הודיעה החודש על השקת "פוגו" - שילוב של מצלמה דיגיטלית ומדפסת. "פוגו" יוצרת, בדומה לפולרואיד המקורי, צילומים מודפסים על נייר תוך שישים שניות. המחיר הפעם יהיה זול בכחצי מעלות הפולרואיד: חבילה של עשרה ניירות צילום עולה חמישה דולר ואילו המצלמה 199 דולר. אך לא כולם שותפים להתלהבות. ככלות הכל, מאז המצאתה נחשבה הפולרואיד לטכנולוגיה גחמנית ובלתי צפויה, הדימויים שהיא יוצרת אינם מדויקים והצילום בה יקר ואינו ממש ידידותי לסביבה. גם ערכה האמנותי שנוי במחלוקת - התיאורטיקן הצרפתי רולאן בארת כתב בספרו "קמרה לוסידה": "פולרואיד? כיף, אבל מאכזב, אלא אם צלם גדול מעורב בעניין". גנור מזדהה. "האמת היא שאני מאוד שמח שזה נגמר", הוא אומר. "הדחליל זו המצאה טכנולוגית שזהה למה שהיתה בעבר. העובדה שהדחליל לא השתנה מעידה על כך שציפורים לא השתנו. אם הפולרואיד השתנה זה מראה שבני אדם משתנים. כשאני חושב על העטיפה לאלבום של פיטר גבריאל, שעשו במצלמה עם מנוע, אני חושב שטוב שהם ייעלמו - כי למי יש כוח לשמוע את פיטר גבריאל היום?" גנור גם לא מודאג במיוחד מנסיגת הדימוי החומרי בעידן הצילום הדיגיטלי. "אני לא חושב שיש הבדל קונספטואלי בין דיגיטלי לבין פולרואיד. זה פוטו כימי וזה פוטו אלקטרו-כימי. החלק האופטי זהה, והחלק האלקטרוני יותר מרתק". העובדה שכל אחד יכול לצלם דיגיטלי לא משנה את המקום של הצלם? "היום צילום זה כמו רישום - זה לא מגדיר מקצוע. אפשר לרשום ולתכנן עם זה קרב מוצלח ולהתחיל עם הבחורה שאתה רושם ואפשר לרשום תרשים ארכיטקטוני. ככה אתה יכול לצלם נפלא ואף אחד לא יודע מה המקצוע שלך. ברגע שהאדם שרוצה לצלם מחליט שהוא צלם עיתונות או צלם מסחרי או צלם חתונות זו ההחלטה. להיות עורך דין צריך רישיון, להיות צלם בטכנולוגיה שיש היום כבר לא צריך רישיון".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ