חרדת הפרטים הקטנים

הצלמת שוש קורמוש לא השאירה הוראות כלשהן ביחס ליצירתה. במותה, התגייסו קרובים וחברים והדפיסו את תצלומיה מחדש

דנה גילרמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה גילרמן

לשאול פרנקו קורמוש, בן 24, אין הרבה זיכרונות מהתקופה שאמו, הצלמת שוש קורמוש, יצרה בבית. אולי מפני שחדר החושך הצר והמאולתר שבו פיתחה את תצלומיה עלה במהרה לגג, כשהיה בן שבע. אולי מכיוון שקורמוש "עבדה יותר בזמן שהיינו בבית ספר וכשחזרנו היה חשוב לה להיות אמא". מה הוא כן זוכר? את הריח של חומרי הפיתוח שהיה בבית. את העבודות התלויות לייבוש. הוא גם זוכר שכשהיה קטן חשב לעצמו: "'אמא גוזרת ממש טוב, היא לא יוצאת מהקווים' וזה תמיד הפתיע אותי", הוא אומר.

קורמוש, אחת הצלמות המוערכות בשדה האמנות, מתה ממחלת הסרטן לפני שבע שנים, בת 53. בשבת הבאה, 14 בחודש, תיפתח במוזיאון לצילום בתל חי רטרוספקטיווה מעבודותיה ובה יוצגו כ-70 עבודות שנבחרו מארבעה פרקים ביצירתה. אלו מאופיינים בקטלוג על ידי טלי תמיר: "עבודות מוקדמות" מהשנים 87'-90', סדרה ובה ניסיונות ראשונים לצילום מבוים ומטופל של חפצים; "מונחים" מהשנים 91'-93' שמבוססת על מצאי של חפצים ורהיטים מקטלוגים של סותביס וכריסטיס; "סדר וניקיון" מהשנים 94'-95' שעוסקת בדימויים גופניים ללא גוף: חולצות, סינרים, בדים, שיער ונוצות (זו הסדרה האהובה ביותר על שאול קורמוש: "קצת מדכא, קצת שואתי, אבל זו אמא. חזק וגדול, בלי התחכמויות"); ו"זרים" מהשנים 96'-98' ובה תצלומי עלים, ענפים, פרחים ומעט כלים.

הסיפור מאחורי התערוכה, שאותה אצרה נעמה חייקין, הוא אחד הייחודיים בזירת האמנות. קורמוש, שהחלה ליצור בגיל מאוחר יחסית, 40, השאירה מאחוריה רק 125 תצלומים שפיתחה ומיסגרה, מרביתם נותרו במצב לא טוב. בשלוש וחצי השנים האחרונות הודפסו מחדש כל תצלומיה במהדורה של חמישה עותקים. חלקם הודפסו באופן ידני, כפי שהדפיסה בחייה, רובם הודפסו בהדפסה דיגיטלית. מאחורי הפרויקט המרשים והיוצא הדופן - שעלותו הסתכמה ב-700 אלף שקל - עומדים בניה, רוי ושאול, האמנית דגנית ברסט, מנהלת העיזבון, אמון יריב מגלריה גורדון בתל אביב והמוזיאון לצילום.

הוחלט לא למכור

קורמוש, בוגרת המדרשה, שהיתה נשואה לאמן מאיר פרנקו (שנרצח בסיני חמישה חודשים לאחר מותה), עבדה שנים כצלמת בעיתון התל-אביבי "העיר" וב-1991 זכתה בפרס שר התרבות. היא לא נמנתה עם האמנים הבולטים ששמם מוכר לכל, וגם לא ידעה לשווק את עצמה ככזו, אך בקרב אמנים, אוצרים וכל מי שאהב והבין אמנות היא זכתה להערכה רבה. "היא היתה אמנית (צלמת) משובחת. היתה לה עין לשלמות, לחרדה, לפרטים: לחרדה הגלומה בפרטים המרכיבים שלמות", הספיד אותה אדם ברוך במדורו "שישי" בעיתון "מעריב".

תצלום של שוש קורמוש, 1994–1995. הדפס כסף

נדמה שהיחס העניו שלה כלפי יצירתה בא לידי ביטוי גם בצוואתה. בניגוד ליוצרים רבים שהקדישו מחשבה רבה לעיזבונם ולדרכי הנצחתו, לא היתה בצוואה שהשאירה שום התייחסות לעתיד היצירה. "כמו רוב הדברים שהיו רשומים בצוואה, גם העיזבון הלך ישר אלי ואל רוי", אומר הבן שאול. "יכול להיות שהיא סגרה את הדברים האלו עם אבא אבל לא אתנו".

לאחר מותו של מאיר פרנקו (עד היום לא התבררו נסיבות הרצח) התגייסו החברים הקרובים לעזור, ובראשם האמנית דגנית ברסט. "לדגנית היה חשוב שאמא תיזכר כאחת האמניות הגדולות שפעלו פה", אומר קורמוש. "ולאחר שאבא מת דגנית קיבלה עליה את הטיפול בעיזבון של שניהם. אני זוכר שהיו בהתחלה ניסיונות להציע את העבודות שלהם במכירה הפומבית של דביר, שלא כל כך הצליחו. אבל אז הייתי מאוד צעיר ולא הייתי כל כך מעורב בזה".

"הילדים היו אבודים בכל הסיפור הטרגי הזה", אומרת ברסט. "החלטנו קבוצה של חברים לקחת אפוטרופסות על הילדים, כל אחד מהכיוון שלו. משה גרשוני, טלי תמיר ואני קיבלנו עלינו לטפל בעיזבון. העבודות של שוש ושל מאיר היו בסטודיו שלו, במקלט ביד אליהו. לאחר מותו היה צריך לפנות את המקלט ולהחזיר אותו לעירייה. העברנו את העבודות של שוש לגג והתחלנו לחשוב איך נכון לשמר את המפעל הזה".

היא עצמה לא דיברה אתך על זה?

"בערך יומיים לפני מותה, כשהיתה מעורפלת, ישבתי לידה ושאלתי אותה איך היא חשבה להציג את העבודות. זה היה כמו לשים על השולחן את הסוף. שאלתי אותה יותר על הציורים שעשתה בשנתיים שלוש האחרונות - כשהיא כבר היתה חולה ולא יכלה לעבוד בחדר חושך, היא התחילה לצייר ציורים קטנים, מאוד יפים. מצד אחד זה היה להעלות את נושא המוות, מצד שני לבקש איזו צוואה בדבר העבודות כולן. היא ענתה לי: לא אכפת לי כבר, זה לא מעניין אותי".

מאז מותה של קורמוש הוצגו עבודותיה בכמה מקומות: בגלריה גורדון הוצג קיר לזכרה, עבודות אחדות הוצגו בתערוכות קבוצתיות. "אני הבאתי אנשים לראות את העבודות ודאגתי להציג אותן בתערוכות", אומרת ברסט.

היו עבודות שגם נמכרו?

"בשלב הזה, לאחר התייעצות, הוחלט שלא למכור. אולי הייתי קצת קשוחה בזה אבל הרגשתי שצריך לקרות משהו משמעותי עם העבודות. פחדתי שאם נתחיל לפזר אותן, וכל מיני חברים יקנו, לא יהיה אחר כך חומר לעבוד אתו".

לא ברור מי הגה ראשון את החיבור עם גלריה גורדון. ברסט נותנת את הקרדיט כולו לאמון יריב: "הוא עשה פה עבודה מדהימה. זו יוזמה שלו". יריב זוכר שברסט עשתה את החיבור: "הם שאלו אותי אם אני מעוניין לייצג את העיזבון, אולי מפני שאני מציג את העיזבון של דליה אמוץ (צלמת מוערכת שיריב החל לייצג לאחר מותה, ד"ג). עניתי שמאוד", אומר יריב. "הייתי בקשר מסוים עם שוש לפני שהיא נפטרה, ביקרתי אצלה בסטודיו ולצערי זה לא הבשיל. אני חושב שהיא אחת האמניות הגדולות שעבדו פה".

הפגישה הראשונה בין הצדדים התקיימה לפני כארבע שנים. אז גם נודע שמעט העבודות שקורמוש הדפיסה נותרו במצב לא טוב ועלה הרעיון להדפיס את כולן מחדש ("באותו שלב לאף אחד לא היה ברור באיזה סדר גודל של פרויקט מדובר", נזכר שאול קורמוש, שבשלב מסוים קיבל עליו את ניהול הפרויקט כולו).

"שוש פעלה בשנים שצילום כמעט שלא נמכר ולכן היא הדפיסה את מרבית העבודות שלה בעותק בודד", אומר יריב. "היא הדפיסה לבד, אבל שלא כמו דליה אמוץ, שהיתה דפסית נפלאה ולא היה אפשר לשחזר את ההדפסות שלה, אצל שוש ההדפסות לא היו מושלמות אבל התצלומים היו נפלאים. התלבטנו נורא מה לעשות ואז מצאנו בחור מירושלים בשם סולי פורדי שישחזר את הדפסת הנגטיווים".

כדי להתחיל במלאכה היה צריך לאתר את כל הנגטיווים ולהרכיב את כל הארכיון מחדש. "היא לא חתמה על העבודות ולא רצינו שייווצר מצב שנדפיס עבודה שהיא לא אישרה", אומר יריב, "אלא רק את הדברים שהיא עמדה מאחוריהם, הדפיסה ופיתחה".

משהו דומם ועמום

התלבטות נוספת היתה איך להדפיס את העבודות. "רצינו שהן יהיו נאמנות לחלוטין למקור ולכן החלטנו להשתמש במכשיר ההגדלה שלה, שאתו היא עבדה, ולהדפיס על גבי אותם ניירות ששימשו אותה", אומר יריב. את החשיבות שייחסה לסוג הנייר אפשר להבין משיחה שקיימה ב-2001 עם טלי תמיר ותופיע בקטלוג. "למה בחרת בנייר הצילום הזה לסדרת הפרחים", שואלת תמיר וקורמוש עונה: "זהו נייר מט, נטול ברק, נייר שבולע אל תוכו את כל הזוהר והנצנוץ של הפרחים. זהו נייר עם טקסטורה של טפט, יש בו משהו דומם ועמום, נעדר חיים".

סולי בנה מעבדה במיוחד לפרויקט והוציא תחת ידיו "הדפסות מדהימות", לדברי יריב. "לא מושלמות - בדיוק כמו שלה". אבל בשלב מסוים היה ברור שהפרויקט לעולם לא יסתיים בקצב הזה. בדיוק אז אזל מהשוק הנייר שעליו נהגה להדפיס והגיע לדפוס הדיגיטלי סוג חדש של נייר, כמו זה שהדפיסה עליו. הוחלט לעבור מההדפסה הידנית להדפסה הדיגיטלית. האם המעבר הזה לא פגע באמינותו של הפרויקט ויצר חריגה משמעותית מהאני מאמין של היוצרת? "היה לה מאוד קשה להדפיס ואני לא חושבת שהיא התייחסה להדפסה הידנית כאל משהו קדוש", אומרת ברסט.

"מרתק לראות את היצירה שלה ביחס לשינוי שעבר הצילום", מוסיף יריב. "תהליך העבודה שלה התבצע רובו ככולו על שולחן העבודה והיה כרוך בטכניקות ידניות: לאחר שהדימוי נבחר וצולם, אם מתוך הספרים והקטלוגים ואם כצילום ישיר (של עלים או פרחים מיובשים למשל), הוא נגזר מתוך הפריים, נהפך למגזרת ושוכפל בהתאם לצרכיה. זהו עולם אנלוגי ולא דיגיטלי, עולם שכבר איננו. היום זה קל מדי: אלה הפעולות הבסיסיות ביותר במחשב".

קשה להיזכר בארץ במקרה דומה שבו תצלומים של אמן הודפסו מחדש לאחר מותו; פעולה שהיא שכיחה למשל בתחום היציקות. אך ברסט ויריב מציינים שזה מעשה מקובל בזירת הצילום הבינלאומית: תצלומים של דיאן ארבוס ואנסל אדמס הודפסו לאחר מותם; ברט ווסטון הדפיס את העבודות של אביו, אדוארד ווטסון; הצלם לי פרידלנדר הדפיס מפלטות שמצא של אי-ג'יי בלוק, צלם מניו אורלינס שצילם בבית זונות וחב את הקריירה שלו להדפסות האלו.

מחירי התצלומים של קורמוש ינועו מ-2,500 דולר לעותק הראשון ועד ל-12,500 דולר לעותק האחרון במהדורה. החתימה תהיה של העיזבון. "רצינו שהיצירה שלה תישאר פה ולא תירקב במחסן", אומרת ברסט. "הגלריה לא רק מוכרת, היא גם מציגה אותה ודואגת להפצה שלה. זו היתה הזדמנות לשמור עליה ועל נכס חשוב לעולם האמנות הישראלי".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ