סופרים ממליצים על ספרים

לקראת שבוע הספר ביקשנו מיוסי שריד, רונית מטלון, אלון חילו, יוכי ברנדס, אסף שור ואחרים להמליץ על ספר אחד

מערכת עכבר העיר און ליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מערכת עכבר העיר און ליין

יוסי שריד: "בין הספרים שראו אור השנה, הייתי בוחר  בספרו של אלון חילו "אחוזת דג'אני"(הוצאת 'ידיעות ספרים'): בגלל העברית הארכאית כביכול, שאין טובה וערבה ממנה לאוזן ולחך – לשמוע, לטעום ולהתענג; בגלל הרעיון המקורי, שמוליך את הספר לאורכו על הגבול המטושטש שבין הדמיון לבין המציאות. זאת הסוגה החביבה עלי, המחייבת את הקורא לפענח את כתב החידה; ובגלל העלילה, שמתפתחת ומתגלגלת בטבעיות, בלי סירכה ופירכה; ובגלל המטאפורה המפוארת התפורה בחוטים עדינים, שהמחבר מושך אותם במיומנות סופרים. להלכה, הספר הוא על מה שהיה כאן לפני כמאה שנים, אך למעשה הוא על מה שקורה עכשיו ועוד יקרה".

רונית מטלון: "ספר אחד שיצא השנה, הספר שתרגמה נילי מירסקי, ספרו של הסופר אנדריי פלטונוב, 'בעולם נהדר ואכזר'(הוצאת 'עם עובד'). הספר הזה גילה בפני את אחד הסופרים הגדולים של המאה העשרים, לא פחות. זה גילוי ענק. לא הכרתי את אנדרי פלטונוב, כי מאחר ומאוד קשה לתרגם אותו, לא מרבים לתרגם אותו במערב. זו פרוזה מאוד שירית, דחוסה, מצחיקה, אכזרית ואנושית מאוד. בשבילי, חוויית הקריאה בספר הזה, היתה אחת החוויות החזקות שהיתה לי עם פרוזה".

אלון חילו: ספר מתורגם: "'אשתו של הנוסע בזמן' מאת אודרי ניפנגר (הוצאת 'כנרת, זמורה ביתן'). אחד הספרים היחידים שקראתי בשנים האחרונות שגרם לי לפרוץ בבכי בסיום קריאתו, אולי בגלל שהוא נוגע בנושא הקרוב כל כך ללבי –  התחושה שהמציאות היא בת-חלוף, ושיני הזמן אוכלות בה בכל פה. הנרי, גיבור הספר, סובל מתסמונת גופנית מוזרה המאלצת אותו לנסוע קדימה ואחורה בזמן. בסצינה החותמת את הספר, המתרחשת אחרי מותו, אהבת חייו, קלייר, היא כבר אישה זקנה על סף מותה. לא אגלה מה מתרחש שם כדי לא לקלקל את ההנאה וההתרגשות. מקורי, ייחודי ומרתק".

"ספר מקור: 'עיר לבנה, עיר שחורה' מאת שרון רוטברד (הוצאת 'בבל')הספר הזה חושף באומץ את השקרים שאנו חוזרים ומספרים לעצמנו על תל אביב ועל הציונות, ונועץ אלפי סיכות בבלון הנפוח של הרטוריקה היהודית-ישראלית. רוטברד גם מגלה, באיזמל חד, את ערוותם של האמנים, הציירים והסופרים היהודים-ישראלים, המתעלמים באופן מופגן וכמעט אוטיסטי מהנוכחות הפלסטינית, ה"שחורה", של יפו בתוך תל אביב. מתברר שגם "יפי הנפש", כפי שהם מכונים בלגלוג, אינם אלא משרתיו של הממסד. הרב-תחומיות של הספר, הנע ונד בין אדריכלות להיסטוריה לאמנות, ראויה גם היא לציון לשבח".

יוכי ברנדס: "בימים שבשגרה נוהגות חנויות הספרים להציג לראווה בעיקר ספרים נמכרים של סופרים מפורסמים. אבל בשבוע הספר יש מקום לכולם וזו הזדמנות כמעט יחידה להגיע אל ספרים טובים של מחברים לא ידועים. 'אהבתה של סלטנאת' של שרה אהרוני (הוצאת 'ידיעות ספרים') הוא סיפור פשוט, במובן הטוב של המילה. סיפור פשוט על אשה פשוטה שחיה חיים פשוטים והיתה יכולה לסיים אותם בלי שאף אחד ישמע עליה, אלמלא בתה, שהתברכה בכישרון כתיבה לגמרי לא פשוט. התוצאה היא יצירה ספרותית מיוחדת במינה, שמביאה אלינו באופן הכי אותנטי ואמיתי את הריחות, הצבעים, הדרמות והקונפליקטים של יהודי פרס במחצית הראשונה של המאה הקודמת".

"וכיוון שאני חובבת מושבעת של ספרי פעוטות הייתי קונה גם את 'אפרים בורח מהמים' (הוצאת 'פרדס'), שבמרכזו ילד שמתנגד להיכנס לאמבטיה. את הבעיה המוכרת הזו הפכה טלי אלון לסיפור מתוק וקצבי שכיף להקריא לילדים, והאיורים הנפלאים של רובי עמיר מוסיפים לו הומור ושמחה".

אסף שור: "ראשית, אם להודות על האמת, אני ממליץ לרכוש ולקרוא תכף ומיד את "הולדת העונג" (הוצאת 'ידיעות אחרונות/ספרי חמד') של קרול גיליגן (אפשר לכנות אותו, אני מניח, "ספר עיון") כי הוא הספר האחרון שסיימתי, ואני תמיד מאוהב בספר האחרון שסיימתי. שנית, כי הוא נוגע ללב, הוא כתוב נהדר, והוא מתאר באופן עצוב ואופטימי ויפה להפליא יחסים של הורים עם ילדיהם ויחסי אוהבים, את הקורבנות שאנחנו מקריבים ואת החלקים מעצמנו שאנחנו דוחקים כדי להיות גברים-כמו-שגברים-צריכים-להיות ונשים-כמו-שנשים-צריכות-להיות, ובעיקר כדי לעמוד זה עם זה בקשר שהדבר היחיד שמאפשר לו קיום אמיתי, מהותי, הוא דווקא אותם פנים שלנו שהכחשנו והסתרנו כדי לאפשר אותו ("הפגיעוֹת שספגנו והפגיעוּת שבאהבה הן גדולות כל כך", כותבת גיליגן, "עד שלעתים קרובות אנחנו מסתפקים באהבת דימויים כאמצעי הגנה מפני אובדן. זאת מפני שדימוי, בניגוד לאדם, ניתן להחליף"). שלישית, משום שגיליגן היא כותבת קשובה להפליא, ומלאה תבונה כנה מאוד וסנטימנטליות נדיבה מאוד, ויש לה תובנות מאירות עיניים על מיתוסים ועל מבנים חברתיים, על דמוקרטיה ועל פסיכואנליזה, על אנשים ועל היחסים שביניהם וביניהם לבין עצמם. ורביעית, משום שהיא מלמדת ש"הקרבת הקִרבה היא טקס החניכה שמציין את הכניסה לפטריארכיה", אבל גם ש"כשגבר ואשה מתאהבים, ההיסטוריה הזו נתפסת לא מוכנה. האהבה מפרקת את המבנים הפנימיים של הפטריארכיה באופן מערער ביותר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ