שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דב אלפון, הארץ
דב אלפון, הארץ

המלה האהובה ביותר על אדם ברוך, בוודאי בעת שיחות הדרכה עם מאות הכתבים שעבדו תחתיו לאורך השנים, היתה "יבש". גם כאשר כתב הספד על אנשים אשר אהב אהבת נפש - ובראשם אביו, סוחר היודאיקה אשר רוזנבלום, וחברו, מבקר האמנות מאיר אגסי - כתיבתו היתה מדויקת, נטולת סנטימנטליות, קרה מעט. "דב ידידי, אתה אדם תרבותי", נזף בי בפגישתנו הראשונה, "אז בוא נמחק את כל שמות התואר הללו וננסה לתת לטקסט להתעלף על הנייר".

ננסה, אם כן. הוא החל את דרכו, כצפוי, מעל דפי "הארץ". בעת שירותו הצבאי שלח כמה סיפורים לבנימין תמוז, אז עורך "תרבות וספרות", ורגע לפני הדפסתם, בגלל הפחד משלטונות הצבא, העדיף למחוק את שמו, ברוך רוזנבלום, ובחר בשם העט אדם ברוך.

הראש מסתחרר מהניסיון לעקוב אחר התחנות המקצועיות הבאות בחייו: הוא ייסד את כתב-העת לאמנות "מושג", הקים את הירחון "מוניטין", היה עורך "7 ימים", אחר כך העורך הראשי של "מעריב", הקים את "שישי", ערך את "גלובס" - רבים מהעורכים המכהנים היום בעיתונות הישראלית הם תלמידיו של אדם ברוך.

את מוריו הרוחניים הרבה לצטט, ספק מתוך צניעות, ספק מתוך ידיעה שיום אחד יופיע שמו בתולדות התרבות העברית מתחת לשמותיהם. ראשית גרשום שוקן, שבו ראה את הממציא של העיתונות הליברלית, המשקיפה והמרוחקת; עזריאל קרליבך, מודל של עורך כשליט-יחיד, כוחני; נתן דונביץ', שחנך ב"מוסף הארץ" את המגזין העברי הראשון; אורי אבנרי, ממציא העיתונות האלטרנטיווית, ומעל לכל אלה - מודל, שותף וחבר נערץ - דב יודקובסקי, ממציא הנוסחה המנצחת של "ידיעות אחרונות".

אבל אדם ברוך נשען על כל אלה רק לכאורה. במובנים רבים, הוא המציא את העיתונות הישראלית החדשה, כור היתוך מבולגן למראה, אך מסודר מאוד היררכית, שהוא עצמו הגדיר כ"תנועה המתקיימת באותה מנת-זמן בין הרב שך לקארן דונסקי". העיתונות בשבילו היתה שאיפה להגדיר את הישראליות עצמה, באמצעות "גיבורי תרבות" (מונח שהוא טבע) מגוונים, שאותם שב והחדיר לתודעתם של קוראיו בתכיפות האופיינית היום רק לפליי-ליסט של תחנות הרדיו. את התוצאה ניתן להגדיר כעיתונות "היפר-ישראלית", כזאת שרק אאוטסיידר מוחלט יכול היה להמציא.

ילדותו בישיבה העניקה לו עברית עשירה, יכולת ניסוח פנומנלית והכרה שהישראליות היא המצאה חדשה מאוד, אולי אפילו זמנית. כל חייו המקצועיים ניסה למצוא חיבור בין הרב עובדיה יוסף לפנינה רוזנבלום, שני גיבורי תרבות שחבים לו הרבה מתהילתם. "הייתי נמנע מהשימוש במונח 'אדם ברוכיזם'", אמר בשיחה עם יעקב אגמון; זו דווקא הנחיה שכדאי להתעלם ממנה כליל.

למרות שאימץ לרוב הבעה קודרת, התכנים של ה"אדם-ברוכיזם" היו אופטימיים ללא תקנה, כיאה לעורך ששיכלל את נוסחת המגזין למדרגת אמנות. בראיון שהעניק ביום הולדתו ה-40 לנחום ברנע, חשף את נוסחת הפלא: "הכל שאלה של מינון". אכן, אבל רק לו היה המתכון הנכון - קצת יהדות, קצת פוליטיקה, קצת אבק כוכבים, הרבה שמחת חיים. מקטרגיו ראו בו משרת של החלום האמריקאי; למעשה, היה נביא של החלום הישראלי.

מכתבו האחרון אלי היה לאקוני ומסתורי, כהרגלו. "ואתה יודוך אחיך", כתב בברכה לרגל המינוי שלי כעורך "הארץ". אבל ברכת יוסף, הנשענת על פרספקטיווה של זמן, על רצון לאחד את הקרעים בעם ישראל ועל אופטימיות נטולת תקנה, מתאימה אולי יותר לאדם ברוך עצמו. היום, מותר כבר גם ליריביו המרים ביותר בעיתונות הישראלית להודות לו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ