אידיאליסט בסתר

אהד פישוף, פעם "נושאי המגבעת" והיום אמן רב-תחומי שבעיני רבים עדיין מרתק לעקוב אחרי כל תנועה שלו, ערך את הגיליון החדש של "סטודיו"

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו, גלריה הארץ

לפני שנתיים הציג אהד פישוף את עבודת הסאונד "After chorus" בתערוכה "לאחר" במוזיאון פתח תקוה. כשהאוצרת סיפרה לפישוף שאחרי השמעת העבודה (שהיתה למעשה שיר א-קפלה יפהפה) יתקיים דיון בהשתתפות המבקרים בתערוכה, הוא הציב תנאי מפתיע: שהדיון לא יעלה באורכו על משך השיר, חמש דקות וחצי. אם ירצו לדבר יותר זמן זה בסדר גמור, הוסיף פישוף, אבל אז יצטרכו להקשיב שוב לשיר, לקנות את זמן הדיון. המטרה: לא לאפשר לדיבור על האמנות לעקר את האמנות עצמה. מאחר שהוא אדם ורבלי מאוד בעצמו, פישוף מכיר את הסכנה הזאת היטב ולכן נזהר ממנה כל כך. ההצעה שקיבל לאחרונה, לערוך את הגיליון החדש של כתב העת "סטודיו", היתה מקרה מבחן מעניין. האם פישוף יצליח להוציא תחת ידיו גיליון שלא רק מדבר על אמנות, אלא גם מאפשר לחוש את פעימת הלב שלה? הוא הצליח, ומעניין להיווכח שבגיליון שערך, כמו באסטרטגיה המקורית שנקט במוזיאון פתח תקוה, שמור מקום נכבד לכללים שמציב אמן לעצמו ולאחרים. אמן הפרפורמנס הטייוואני טצ'ינג שה, שמתואר באחד המאמרים, חי במשך שנה שלמה כשהוא קשור בחבל לאמנית אחרת; המוזיקאי בריאן אינו כותב במאמר אחר כיצד חילק למוזיקאים שעבדו אתו באולפן תפקידים דמיוניים ומפורטים ("השנה היא 2005, אתה מוסיקאי בלהקת נשמה ערבית במועדון תפקידי מין צפון-אפריקאי..."). גם פישוף כפה על "סטודיו" כלל שהמגזין אינו מורגל בו: הגיליון בעריכתו, כך החליט, יכלול לא רק טקסטים אלא גם מוזיקה. הוא בחר 18 קטעים של מוסיקאים ישראלים, שמצטברים יחדיו לדיסק מרתק המצורף לגיליון ומציג פן לא מוכר דיו של העשייה המוזיקלית המקומית. המוח שלי לא עובד ככה פישוף אומר שניגש לעריכת הגיליון בלי נושא מוגדר: "השאיפה היתה מאוד בסיסית. חיפשתי מאמרים מעניינים של כותבים טובים. זה הכל. לא הרגשתי שאני זקוק לתמה". מדוע? "מפני שלתת כותרת זה להתחיל מהמשמעות. כאילו יש לי מה להגיד ואחר כך אני מחפש את הדרך הטובה ביותר להגיד את זה. המוח שלי לא עובד כך. בעיני, משמעות היא לא משהו שמתעסקים בו ישירות. אתה זורק רעיון: 'בוא נשים את זה שם ונראה מה קורה'. אתה לא שואל: 'מה זה אומר'. אתה מייצר את המכונות שמייצרות את המשמעות, אבל המשמעות עצמה מיוצרת רק אחר כך, באינטראקציה של היצירה עם אנשים אחרים, עם הקהל". כשפישוף אומר ש"מה זה אומר" היא לא שאלה רלוונטית בעיניו, אי אפשר שלא לחשוב על כך שבמובן מסוים השאלה הזאת רודפת אותו 20 שנה, מאז תחילת פעילותה של להקת "נושאי המגבעת". הטקסטים שפישוף בן ה-16 כתב היו כל כך מגרים ועם זאת כל כך אניגמטיים, שאנשים היו חייבים לדעת "מה זה אומר". אחר כך, כש"נושאי המגבעת" התפרקה, השאלה "מה זה אומר" התעוררה שוב, הפעם בנוגע למעבר המפתיע של פישוף מרוק למחול. בשנים האחרונות, מאז שחזר מלונדון, אנשים כבר לא מופתעים, ולא משום שדמותו של פישוף לא ממשיכה לסקרן. הוא עוסק בסאונד, במחול, בפרפורמנס, אבל בשביל חובבי מוסיקה, שאינם הקהל המובהק של מגזין כמו "סטודיו", הוא היה ונשאר יוצר שכדאי לעקוב אחרי כל תנועה שלו. אם הוא בחר עכשיו לערוך אוסף של יוצרים ישראלים, מה זה אומר? "ההזמנה של 'סטודיו' סיפקה לי הזדמנות להרים את הראש, להביט לצדדים, לגלות מה נוצר בשנים האחרונות בסביבתי הקרובה", כותב פישוף במאמר הפותח של הגיליון. ההזמנה באה בזמן טוב. פישוף, שבמשך שנים בקושי יצא למועדוני מוזיקה, חש לאחרונה צורך לצאת מהקונכייה, לברר מה קורה בשטח. "זה קשור לעדנה שיש עכשיו למוסיקה חיה, אחרי שלאנשים קצת נמאס ממחשבים", הוא אומר. "עד לא מזמן ההופעות של סוגי המוזיקה שמעניינים אותי היו נראות כך: גבר מקריח רוכן על לפטופ וגברים אחרים מסתכלים עליו. זה לא מעניין. בשביל לראות גבר מקריח מתעסק עם לפטופ אני לא צריך לצאת מהבית, אני יכול להסתכל במראה". גם לעריכת הדיסק, כמו לעריכת הגיליון, פישוף ניגש בלי נושא. הוא ידע רק דבר אחד: שהוא רוצה רק קטעים של יוצרים ישראלים. זה לא מובן מאליו. מוזיקה ישראלית לא היתה אף פעם המגרש הטבעי של פישוף. "לא גדלתי עליה. זאת לא המוזיקה שהקסימה אותי וריגשה אותי ונתנה לי השראה", הוא אומר. "אבל כשהתחלתי לעבוד על הדיסק היה לי צורך להתחבר לאנשים שיוצרים סביבי. זה כיף לפרגן לדברים הקרובים, אלה שנעשים במקום שבו אתה גר. נדמה לי שזה צורך טבעי". הוא התחיל לחפש חומרים, התעניין אצל חברים ומכרים "וגם חרשתי את מייספייס", כדבריו. "חיפשתי מוסיקה שתעניין אותי, תרגש אותי, תאתגר אותי. פשוט מוזיקה טובה, בלי לחשוב על ז'אנרים והגדרות". האם בדיעבד הוא מבחין בקו מחבר בין 18 הקטעים שבחר? "הדבר היחיד שמשותף לכל הקטעים, חוץ מזה שהם מעולים לטעמי, הוא שהם לא משתייכים לאף אחד מהנרטיווים המוכרים של המוזיקה הישראלית. הם קצת עב"מים תרבותיים, כמוני. אבל זה לא משהו שחתרתי אליו במודע. אני לא רוצה לגייס את המוזיקאים האלה לאיזושהי תמה חוץ מאשר מצוינות. יש נטייה כזאת בישראל, לגייס כל יוצר לאיזה נרטיב ציוני, אפילו על דרך השלילה. 'הלהקה הזאת היא מטען חבלה בלב התרבות הישראלית'", הוא מצטט בלעג דברים שנאמרו על "נושאי המגבעת". "כאילו מובן מאליו שהדיאלוג שלך כיוצר הוא ביחס לנרטיב קיים. בעיני, זאת תפישה מאוד מצמצמת ומגבילה ועצלנית". את האוסף פותח קטע אלקטרוני נהדר של הצמד "פנדה פורן"; הקטע הנועל הוא יצירה מהפנטת של הג'זיסט אלברט בגר. בין שני הקצוות האלה יש אמביינט מסוגים שונים (רן סלוין, בניה רכס, מושי חונן), נויז ("ליטרשפיך", "פוחלץ"), רוק אקסצנטרי (אסף אבידן, "התזמורת הטרופית של איליאן פאנסאנסוי"), מוסיקת עם אמיתית (אבטה בריהון) או מומצאת ("מקסים ואראט", שהוא בעצם אוהד נהרין) וגם מעין שיר פופ רקיד של "בני המה", הרכב חדש של פישוף וישי אדר. מפתחות להתמודד עם המשא כשפישוף מדבר על האמנים שמופיעים בדיסק, שעם חלקם הגדול לא דיבר ועם אחדים אפילו לא תיקשר באי-מייל, העיניים שלו נוצצות: "'פנדה פורן' הם שני צעירים מדהימים בני 20, שלא ידעתי על קיומם"; "הקטע של בניה רכס הוא וירטואוזי בכל הנוגע לטקסטורה, סאונד, קומפוזיציה"; "את 'התזמורת הטרופית' גיליתי במייספייס ואמרתי, 'ואו, איזה יופי!'" קצת מוזר לשמוע ממנו את הנימה הזאת. היא לגמרי לא מתאימה לדימוי המרוחק שלו. "יש בי צד אידיאליסטי, אבל זה במינון לא מאוד גבוה", אומר פישוף. "אני קצת ציני, לצערי, בשביל להיות אידיאליסט אמיתי. אפשר לומר שאני אידיאליסט בסתר". האידיאליסט שבו פורץ החוצה בצורה הברורה ביותר כשהוא מלמד את שפת התנועה של אוהד נהרין, שנקראת גאגא. " חוץ מזה שאני נהנה בעצמי, אני מרגיש שאני נותן לאנשים משהו שגורם להם בצורה מיידית שמחה והנאה, וגם מעניק להם מפתחות להתמודד במידה כזאת או אחרת עם המשא של החיים". האם גם בהכנת האוסף ל"סטודיו" היה ממד אידיאליסטי? אחרי התלבטות של כמה שניות בינו לבין עצמו, פישוף מוכן להודות שכן. "אם תשאל אותי אני אכחיש", הוא מחייך, "אבל כן, היה כאן סוג של אידיאליזם". ואז, אחרי שהוציא את זה, הוא יכול להיסחף בהתלהבות ולספר על התוכניות שלו לדיסקים עתידיים שיצורפו ל"סטודיו" (מאחר שהדיסק הנוכחי נקרא "סטודיו 1", יש להניח שגם אנשי המגזין מודעים לכך שיש כאן הבטחה מרומזת לדיסקים נוספים). מה יהיה בדיסקים האלה? פישוף מדבר על יוצרי מוזיקת ניו אייג' מעניינים שפועלים בישראל בלי שאף אחד יודע על כך, ועל מוסיקאים שבונים כלים ממשחקים אלקטרוניים בשיטה שנקראת Circuit Bending, והוא גם מפנטז לדלות מהארכיון מוסיקה נשכחת כמו פסקול סרטו של דוד אבידן "שדר מן העתיד", או להזמין יצירות ממוזיקאים עכשוויים. "מחוץ למיינסטרים הישראלי יש עשייה עצומה, אין-סופית, שם קורים הדברים המעניינים. זאת מוזיקה קצת דפוקה מפני שמצד אחד היא לא מקבלת תמיכה ציבורית כי היא לא נחשבת 'אמנותית', ומצד שני היא לא יכולה למצוא הזדמנויות בשוק החופשי. החיבור עם 'סטודיו' הוא ניסיון לייצר הזדמנות כזאת", אומר פישוף. תמיד ידענו שכשהוא שר "אני ואני ואני ואני" הוא לא התכוון ברצינות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ