האכזריות של לוסיאן פרויד

התחריטים של <STRONG>לוסיאן פרויד</STRONG>, המוצגים עתה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מקרבים אל פני השטח את <STRONG>האלימות שטמונה בסגנון הציור שלו</STRONG>

רוברטה סמית, ניו יורק טיימס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוברטה סמית, ניו יורק טיימס

את המוניטין שלו צבר לוסיאן פרויד לא מעט בגלל הדרך שבה הוא מעמיק לחקור שטחים מוכרים. הצייר הבריטי מציג זווית ראייה חריפה ומטרידה על מוטיווים מוכרים של הציור הפיגורטיווי: הדמות הראשית ועולמה הפנימי, הקשר בין האמן לדוגמנים שלו, העירום המבודד בסטודיו, התהליך המפרך של העלאת המציאות על הבד והמקום שתופס הצופה במכלול היחסים. ביצירות של פרויד מקבלים כל הנושאים האלה ממד קודר וטורד מנוחה.

ההישג של פרויד, שבתחילת החודש מלאו לו 85 שנה, נובע לא מעט מבחירה אמנותית מודעת לצייר רק אנשים מוכרים ואהובים ולבחון דרכם את הקשר בין עולם החומר לצבעי השמן. משטחי הבד המעובדים של פרויד מציגים בני אדם עייפים, דמויות שגופן החשוף נכנע לנטל השנים, ההתמכרויות והחרדות.

פרויד מקפיד לשתף את הקהל במאמץ היצירה. משיכות הצבע שלו גסות ורחבות והוא אינו חוסך בתיאורים של בשר גלוי (מדולדל או מתוח מדי) ופנים - עצובות, מהורהרות או מחוקות הבעה. סגנון התיאור פיסי מאוד, לא חושני, אכזרי ומהול בדבקות עמוקה - מין מקבילה אמנותית לאהבה קשוחה. פרויד נותן כבוד עצום לדוגמנים ולדוגמניות שלו, אך בו בזמן חושף אותם ללא רחם.

נראה כי הדחיסות, הפלסטיות והגוונים של צבעי השמן עוזרים לפרויד, כאדם, להסתתר. זהו הרושם שמתקבל מצפייה ב"לוסיאן פרויד: התחריטים", תערוכה מרתקת שמוצגת במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (עד 10 במארס 2008). התחריטים של פרויד קשים, גסים ואכזריים אף יותר מציוריו, באופן שמקרב לפני השטח את האלימות שטמונה בסגנון הציור שלו.

בהשוואה לעושר המרקמי של ציורי השמן, התחריטים של פרויד נראים כמעט כמו צילומי רנטגן. הטובים שבהם מציגים דימויים חלקיים - מקטעים הזויים של קווים, חריטות וקווקווים עצמאיים שמתמזגים מפעם לפעם לכדי תיאור של בשר, תווים והבעות, לפעמים תוך כדי שימוש במינימליזם עוצר נשימה; למשל, בדימוי של אשה בלונדינית עירומה שפרויד חזר וצייר כמה פעמים, בציורים ובתחריטים, בין 1985 ל-1990. בתחריטים אין זכר לרהיטים, והגופים מרחפים בחלל. לפעמים מדובר בארכיטקטורה מחושבת מאוד של קווים, כמו בתחריט מצוין מ-1987, "לורד גודמן בפיג'מה צהובה", שבו פנים מכוערות להחריד מגיחות לאוויר כמו הר קטן שבוקע מתוך האדמה. השבריריות של הדימוי ושל הנייר הלבן שמאחוריו בולטת לעין.

גבר עם קוץ

את התערוכה, המונה כמעט 100 עבודות, אצרה סטאר פיגורה, אוצרת המשנה של המוזיאון להדפסים ולספרים מאוירים. לצד 66 התחריטים המוצגים כאן - מתוך 82 שפרויד יצר עד היום - מוצגים 21 ציורים.

בשלושה תחריטים מ-1982 מופיעה אמו של פרויד. התחריטים מוצבים סמוך לשני ציורים של האם מראשית שנות ה-70. בשונה מהקומפוזיציה המוקפדת והשלמה יחסית של הדיוקנאות, התחריטים נראים כמו רצף מבולבל של הזעפות פנים ושיער סורר. התחריט הקיצוני ביותר מתאר את פני האם כסדרה של גאיות והרים ששיאם בשפה עליונה מחורצת, כמעט שסועה.

פרויד יצר את התחריטים מ-1982 לאחר הפסקה של 24 שנים. התערוכה נפתחת בכמה תחריטים מ-1947 ו-1948, עבודות מוקדמות של האמן, שנולד בברלין ב-1922 והיגר עם משפחתו ללונדון ב-1932 בגלל עליית הנאצים. הסגנון הקווי של פרויד - מכונס בעצמו, תמיד בשליטה - מצביע על שאיפה לסדר ונטייה למתח רגשי. אלה באים על סיפוקם בעזרת דימויים קטנים, עקמומיים וממוסגרים מאוד, שעובדים טוב יותר בציורי השמן.

סימנים מוקדמים להתעסקות האובססיווית של פרויד במרקמים ובמוזרויות אפשר למצוא כבר ב"גבר עם קוץ (דיוקן עצמי)", ציור מ-1946 שבו עיניו הכחולות של האמן בוחנות ביהירות את הדימוי העצמי שנשקף אליו מן המראה. מקלעת הכתמים הנוקשה שבאה לתאר את השיער החום והמלא של האמן היא ביטוי מוקדם למשטחים העשירים שמאפיינים את עבודותיו הבוגרות יותר.

לפרויד נדרשו יותר מעשר שנים של עבודה אינטנסיווית עד שמצא שפה משלו. סייעה לכך העצה שקיבל מידידו הקרוב, הצייר פרנסיס בייקון, להחליף את המכחולים הנוקשים שלו במכחולים רכים יותר, שסופגים לתוכם כמויות צבע גדולות ושאינם נכנעים בקלות לרצונו של האמן.

צבעי מלחמה

החזרה למדיום של התחריט היתה מקרית. ב-1982, כדי לעזור לכסות את הוצאות הפקת הספר של לורנס גואינג על יצירתו, פרויד הסכים ליצור הדפסים שיצורפו ל-100 עותקים. הוא חזר לעבוד מהמקום שבו הפסיק - תחריטים שהתמקדו בפנים נשיות - הפעם בקו חדש, פיסי יותר. ב"ראש על כרית" הקווים מסתחררים לאורך הנייר ולרוחבו ומגדירים כרית, שיער וחולצה, אבל גם מתכנסים מסביב לתווי הפנים, מטילים צללים כהים ומגדירים את קצה האף כערימה של עיגולים בשרניים.

מבחינות רבות, התחריטים של פרויד שואבים את כוחם מהאכזריות המוקצנת של האור כפי שהיא מתבטאת במדיום המונוכרומטי. הרעיון, כך נדמה, עלה גם בראשו של פרויד בזמן שיצר את "אשה עם כתובת קעקע על היד", תחריט מ-1987, שמתאר אשה שמנה מנמנמת. העין חולפת במהירות על הפצעונים שעל הזרוע הימנית ועל חולצת הסטרפלס המקומטת ונעצרת באף המקומט - שדומה כאן מאוד לפחית שתייה מעוכה.

משחקי האור והצל של פרויד נעשים קיצוניים בשנות ה-90, בדיוקנאות כמו "קאי", "דייוויד דוסון" ו"הראש של עלי". לרגע נדמה שהפנים הגבריות שמופיעים בהם מעוטרים בצבעי מלחמה. שלושה דיוקנאות של גברים שנוצרו מאז 2005 רומזים שמשהו רך ונשגב יותר מתגנב לתוך התחריטים של פרויד. יחד עם שני דיוקנאות עצמיים חרוכים כמעט לגמרי, הם מביאים את מכלול ההדפסים שיצר פרויד לסיום ראוי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ