רפי לביא - הראיון האחרון

לביא, מהאמנים החשובים בישראל, אומר <STRONG>שהשנה האחרונה בחייו הייתה הטובה</STRONG> <STRONG>ביותר בחייו</STRONG> ורק רוצה "למות נכון". על פרס ישראל אין מה לדבר

דנה גילרמן, הארץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה גילרמן, הארץ

רפי לביא אומר שהשנה האחרונה היתה השנה הטובה בחייו. לפני כשנה עברו הוא ואילנה אשתו מהקומה השלישית ברחוב יונה הנביא בתל אביב לדירת קרקע ברחוב אוליפנט וחלק מהתחושה הטובה קשורה למעבר. "אילנה ואני נהנים מכל רגע", הוא אומר. "הדירה כל כך יעילה ונוחה. צפינו עכשיו בסרט שעמית גורן עשה עלי ופתאום ראינו את יונה הנביא. איזה חרא, כמה היה שם גרוע. היינו שם 33 שנים. 20 השנים הראשונות היו נהדרות, אבל בעשר השנים האחרונות כבר היה קשה וצפוף, והמטבח, את לא הכרת את המטבח של אילנה. שני מטר על שני מטר. סלטים על הרצפה. לא האמנו שאי פעם נעזוב. חשבנו ששם נמות".

אז על איזה בית תתלה עיריית תל אביב את השלט: "כאן חי ויצר האמן רפי לביא"?

"מצאת לך", הוא צוחק. "גם לא יהיה לנו קבר. אנחנו שנינו הולכים לאוניברסיטה".

רבות כבר נכתב על מצבו הגופני הרעוע של לביא, על בעיות הגב, ניתוחי הלב שעבר ועל ההתמכרות שלו לעישון. קופסאות 'אירופה' מפוזרות בכל מקום בבית. בפינת העבודה בסלון, שם הוא מבלה חלק גדול מזמנו, על המדף בחדר השינה, בסטודיו שבו הוא מצייר ובמטבח. ליד כל חפיסה יש גם מצית ומאפרה. "אני לא יכול להפסיק. ניסיתי כל מה שאפשר", הוא אומר. עד לא מזמן עישן שתי קופסאות וחצי ביום, בזמן האחרון ירד לקופסה וחצי בגלל חוסר תיאבון, שניכר מאוד גם במראהו. לפני כשבוע וחצי גילו שהסיבה לכך היא סרטן בלבלב.

"המשמעות היא שזה לא בית חולים ושאני אמות כנראה בלי כאבים", אומר לביא. "כל מי שאני מדבר אתו חושב שאני מעמיד פנים וכבר מתחיל מיתוס חדש: 'תראו איך שרפי מחזיק מעמד'. אני נשבע לך, השנה הזאת היתה השנה הכי טובה שהיתה לי בחיים. הדירה, אילנה, המשפחה, ציירתי יופי של ציורים שאני חושב שהם טובים, שמעתי המון מוסיקה. אני מוכן שהיום, היום הזה, יימשך כמה שרק אפשר, אבל אם זה ייגמר מחר או מחרתיים זה בשבילי אותו דבר. עוד יום, עוד שנה, עוד עשר שנים. עשר השנים האחרונות שלי עברו במהירות וגם הבאות יעברו כך. הבעיה שלי זה למות נכון. לשלוט בעצמי, לא למות חצי צמח, לא להיות בבית חולים כדי לא להרגיש מנותק".

השיחה עם לביא מתקיימת בסלון הגדול המרווח והחסום לאור יום. התריסים סגורים, "זה הדבר היחיד שלא שיפצנו בדירה", והחלל מואר במנורות ניאון. כך הוא אוהב. אלפי הדיסקים שלו מסודרים בארונות בסלון. במרווח שבין הארונות לתקרה תלוי חלק קטן מהאוסף שכיסה את קירות הדירה ביונה הנביא, וכלל עבודות שהחליף במשך השנים עם קולגות, סטודנטים וחברים. לביא לא המציא את מנהג החלפת העבודות - "קדמו לי ארגוב, אלימה ותומרקין שחזרו מפאריס והתחילו להחליף עבודות" - אבל הוא היה בין הגורמים היותר דומיננטיים לכך שמנהג זה הפך חלק בלתי נפרד משדה האמנות הישראלי.

250 מ-300 העבודות שכלל האוסף הוא השאיל למשכן לאמנות בעין חרוד כשעבר דירה. 40 עבודות לקח אתו לדירה החדשה. תלויות בה בין היתר עבודות של דגנית ברסט, לאה ניקל, עידו בר אל, נחום טבת, גיל שני, מוטי מזרחי, יאיר גרבוז, מיכל נאמן, תמר גטר, יואב אפרתי, לאה ניקל, משה גרשוני, משה קופפרמן, יעקב דורצ'ין, אביבה אורי, דוד וקשטיין, פיליפ רנצר ואורי קצנשטיין. רק שתיים מתוכן קנה. את הציור של אביבה אורי קנה כשהיה בן 19 בגלריה הירושלמית ברטה אורדנג. "כמה שנים אחר כך, כשהכרתי את אביבה, היא שלפה את הארנק ורצתה להחזיר לי את הכסף", הוא נזכר. את העבודה השנייה - מעין מדבקה עם הכיתוב "כומר עני ומר נפש" של הדס תמיר - קנה בתערוכה שלה בגלריה לימבוס תמורת 30 שקל. "זה, לדעתי, מה שהכי מייצג אותי", אומר לביא. "אני גם כומר וגם עני וגם מר נפש".

לפי מה החליט אילו ציורים לקחת אתו ואילו להשאיל למשכן? "עד היום אני לא יודע בדיוק. אילנה ואני עשינו סיור בבית, בנפרד, וכל אחד מאתנו בחר 40 עבודות. הבחירה יצאה זהה".

אתה יכול לאפיין את מה שנבחר?

"לא בחרתי עבודות שאני הכי אוהב, או שאני חושב שהן הכי חשובות. להיפך. עבודות בעלות חשיבות היסטורית, כמו אלו של מיכל, תמר, ציבי וכל החבורה של שנות ה-70, כאלה שנהפכו לאבני דרך, דווקא הלכו לעין חרוד. אחת העבודות שאני הכי אוהב, ציור שמן של אליהו גת, עברה גם היא לשם. אני חושב שאחד השיקולים היה הגודל. בחרתי עבודות קטנות כי ידעתי שפה יש מעט מקום על הקירות. העבודות הגדולות היחידות הן של יאיר ודגנית. אבל האמת היא שאני לא בדיוק יודע. כמו הרבה דברים אצלי, מדובר באינטואיציה".

אתה יודע שחלק מהאמנים נסעו לתערוכת האוסף שלך במשכן רק כדי לראות אם מסרת אותם או השארת אותם בבית.

"אין לי מושג. זה משחקי כבוד שאני ממש לא חושב עליהם".

אף שהבטיח לעצמו שיותר לא ייקח עבודות חדשות, בשנה האחרונה נוספו לאוסף עוד 15 רישומים ותצלומים של אבנר בן גל, יצחק דנציגר, שיבץ כהן, רותי הלביץ ("הכי חדש, החלפנו עכשיו"), חן שיש, רותי בן יעקב, אלונה הרפז, חיים דעואל לוסקי, אמון יריב, גל וינשטיין ואמיר מנדל. כמה מהציורים לקח מהאספן בנו כלב, "במקום כסף שהיה חייב לי". אחרים החליף עם האמנים, כי לא יכול היה להתאפק. למשל, הציור של אבנר בן גל, שבו נראים שני גברים מזוקנים. "בזמן האחרון ציירתי המון זקנים וזה בא לי מתמונה של אבנר, שראיתי בתערוכה בגלריה דביר. אבנר הציג שם ציור של ערפאת וזה הדליק אותי. עד היום, גם בעבודות האחרונות שלי, מופיעים זקנים".

לביא מציין שבצד האחורי של הציור של בן גל יש ציור נוסף. "אני בחרתי מהניירות הקטנים שלו, שאני מאוד אוהב, והוא חשב שזה לא הוגן לקבל תמורתו דיקט גדול. אמרתי לו שמבחינתי, כשאנחנו עושים החלפות אנחנו מחליפים יצירות. זה לא שוק. אני עם דוד אבידן החלפתי פעם תמונה תמורת ספר. הוא לא הסכים. בסוף לקחתי שניים".

אולי משום שלאמנים הצעירים יש מודעות יותר גדולה לערך הכלכלי שיש ליצירה. גם הערך של העבודות שלך עלה בשנים האחרונות.

"כן, ולא שאני נהנה מזה. כל העבודות שלי שנמכרות במכירות הפומביות לא שייכות לי. חלק מהן ניתנו במסגרת החלפה עם אמנים ואחרות ניתנו במתנה. לא מזמן נמכר ציור שלי, שנתתי פעם כמתנת חתונה לחברה, ב-11 אלף דולר".

אתה זוכר למי נתת כל עבודה?

פחות או יותר, ואם לא אני בודק. הכל מתועד".

נגמר הכוח

את העלייה בערך עבודותיו הרגיש לאחרונה, כשחידש את החוזה שלו עם גלריה גבעון. "אחת לשלוש שנים אנחנו מחדשים את החוזה", הוא אומר. "בחוזה החדש הגשתי הצעה לעלייה במחיר ובאחוזים שאני מקבל והם הסכימו. עדיין המחירים שלי נמוכים לעומת מחירים של בני דורי, גרשוני, תומרקין ואפילו גרבוז, שצעיר מאתנו. אני כבר לא מדבר על האמנים הצעירים, שהערך של העבודות שלהם הרבה יותר גבוה. העניין הוא שאני לא חי מזה. בעבר התפרנסתי מהוראה והיום זה מהפנסיה וממשרד הביטחון - אני נכה צה"ל. כל מה שנכנס מציור זה בונוס. אגב, ההחלטה לא להתפרנס מאמנות שיחררה אותי מהתלות בגלריות ובכלל".

אתה ממשיך לצייר?

"בשלושת השבועות האחרונים לא, אין לי כוח, אני לא יכול לזוז. אבל ממילא אני עושה הפסקות ארוכות בין סדרה לסדרה ורק לפני חודש סיימתי לעבוד על קבוצה גדולה מאוד של עבודות. בין זו לבין קודמתה היתה חצי שנה שלא ציירתי".

חצי שנה בלי לצייר?

"בטח, אני שונא לצייר. קודם כל זה עבודה, שנית זה ריח, שלישית זה לכלוך, רביעית זה לוקח מקום. לא אוהב לצייר. אני מצייר רק כשאני צריך".

לביא מרוצה מסדרת העבודות שסיים לא מזמן בסטודיו המרווח (לעומת המרפסת הקטנה ששימשה לו כסטודיו ביונה הנביא). היא כוללת תשע עבודות על דיקט, שבמחציתן שולט הצבע הלבן ובאחרות האדום. המוטיווים העיקריים בהם הם מלאך (הלקוח מציוריו של אריה ארוך) וזוג שמתחבק ומתנשק - רפי ואילנה. הסדרה כולה נמכרה לנעמי ונורית מגלריה גבעון, "האחיות גבעון", כפי שלביא קורא להן. בימים הקרובים הן יבואו לקחת אותם.

הציורים החדשים כבר זכו לפרשנות של שרית שפירא, שאצרה במוזיאון ישראל את התערוכה המדוברת שלו, "זה לא צבר, זה גרניום", ואחר כך גם נהפכה לשכנה וחברה קרובה. "שרית אומרת כך", מצביע לביא על התמונה שבה מופיע מלאך מעל זוג מחובק, "'מצד אחד זה המלאך ששומר עליהם, מצד שני זה המלאך שמגרש אותם מגן עדן, זה כן ולא'".

מגן דוד שמופיע כמעט בכל הציורים, ותוחם את הזוג בציור הזה, מזכיר את יום העצמאות הקרב ובא. אני אומרת ללביא שהייתי בטוחה שהשנה הוא יזכה בפרס ישראל. "אני לעולם לא אזכה. אני מסרב", הוא עונה.

"גם גרשוני סירב וקיבל".

"גרשוני לא סירב לקבל את הפרס, אלא ללחוץ את היד", מתקן לביא. "מי שמגיש את מועמדותו של אמן זה או אחר לפרס צריך לקבל את הסכמתו של המועמד. נעמי רצתה להגיש אותי עם גרשוני ואני סירבתי".

מסיבות אידיאולוגיות?

"לא רק. אני אמן, אני לא רוצה לקבל שום דבר מהמדינה כדי לא להרגיש חייב. אני טוען שפרס ישראל צריך לתת למי שהתנדב לטובת המדינה. חייל, מחנך. אמן? מה הוא תרם למדינה? במה הוא שירת אותה? כבר בפרס הראשון שקיבלתי לפני שנים, פרס דיזנגוף, עליתי לבמה, הודעתי שאני מסרב לקבל את הפרס, אבל לקחתי את הכסף. קניתי בו מצלמה של 8 מ"מ ונתתי למדרשה. את הפרס השני כן קיבלתי, זה היה פרס פרטי, פרס סנדברג. הנה, רק השבוע טילפנו אלי מהמדור לאמנות של משרד החינוך והודיעו לי שהם רוצים לתת לי פרס על מפעל חיים בסך 80 אלף שקל. סירבתי. יש לי התנגדות לכל עניין הפרסים והמלגות שיוצרים קשר בין השלטון לאמן ספציפי, והופכים אותו לאסיר תודה. שיתמכו באמנות ולא באמן. שיקנו עבודות".

היית מוכן לקבל את פרס ישראל אם זו היתה הזמנת עבודה?

"הייתי שוקל את זה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ