מסיבת סיום

תערוכת הסיום של תלמידי המדרשה לאמנות בית ברל כוללת כמה עבודות יפות ומסקרנות, אבל הרוב משעממות 

יונתן אמיר, עיתון העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יונתן אמיר, עיתון העיר

אוצר שעמו שוחחתי באחרונה סיפר כי הוא נמנע מביקורים בתערוכות בוגרים בבתי הספר לאמנות משום שלדעתו מדובר בעניין בית ספרי פנימי. המחשבה הזו עברה בראשי לא פעם במהלך הביקור בתערוכת בוגרי המדרשה לאמנות בית ברל, שנפתחה השבוע. 74 תלמידים ותלמידות סיימו את לימודיהם השנה במסלולים השונים בבית הספר. בסך הכל 74 תערוכות יחיד - כמספר התערוכות הנסקרות במדור זה במשך שנה וחצי. מעבר לעובדה שאדם שפוי לא מסוגל לצפות ב-74 תערוכות ברצף, וגם אם נתעלם מחוסר היכולת ליצור דיון רציני סביב מספר כה גדול ומגוון של אמנים, עולה השאלה אם יש לקהל הרחב סיבה מיוחדת לעסוק במצב שיעורי הבית של התלמידים. אם נניח לרגע בצד את היוקרה שכרוכה במעמד ואת המרדף הכלכלי אחר הבשר הטרי, נישאר עם מסיבת סיום - תצוגה של X חובות לימודיות, שהושלמו תחת Y אילוצים, במסגרת לוח הזמנים של שנת הלימודים האקדמית. חשוב? לא בהכרח. מעניין? לפעמים.כבכל תערוכת בוגרים, גם בתערוכה הנוכחית יש כמה עבודות יפות מאוד, כמה עבודות גרועות במיוחד, ודי הרבה עבודות סבירות. כמו תמיד ניתן למצוא בין הבוגרים כמה אמנים מבטיחים, כמה כפילים קטנים של כוכבי האמנות של העשור הנוכחי, כמה אאוטסיידרים, פה ושם אמירה פוליטית או חברתית על רגל אחת, ביקורת בזעיר אנפין על הבית הבורגני, הקיבוץ, המבט הנשי או הגברי, והמון ציור משעמם באיכות ביצוע נמוכה, וצילום משעמם באיכות ביצוע גבוהה.בדומה לשנים קודמות, גם השנה בולטים לטובה אמני הפיסול והמיצב, שכמה מהם אף מציגים בחלל משותף. בחלקו השמאלי של המתחם מציגה איילת גבריאל דגם של בניין מגורים על עמודים, העשוי מבטון ושעווה. על הרצפה מימין לדגם מוטל כגווייה שלד עמוד חשמל שיצרה מיטל לוי. ראשו של העמוד, הגדול ביחס למידות החדר ונראה כאילו נכלא בתוכו, פולש אל חללי התצוגה המשותפים של מעיין שקד ואנה ברשטנסקי. האחרונה יצרה מתקן כושר לא פונקציונלי, עם מכשירי משקולות ללא משקל. לא רחוק מן העבודות המדוברות מוצג מיצב קלקר יפה של יעל בלבן, "רצח עבור המצלמה" שמו, המתאר במרומז סיפור רצח מזעזע שאירע במשפחתה של האמנית. חלל המיצבים הוא החלל המסקרן ביותר בתערוכה. העניין שבו נובע קודם כל מאיכות העבודות, אך גם מהדיאלוג שנוצר ביניהן בזכות הצבה נכונה.עוד עבודות מסקרנות: סדרת רישומים יפים שיצר ברק רביץ באמצעות נייר קופי, ציורים של ליז חג'ג' ואפרת שרון, סדרות תצלומים של אורית בולגרו, תמר סלוצקי וורד ניסים, ורישומים של רחלי רוטנר. שרון יקותיאלי מציגה עבודה משעשעת, הכוללת תצלומים הומוריסטיים ואירוניים שבהם היא מזנקת ומתרפקת על שלט של חברת הקוסמטיקה אהבה.

דיאלקטיקה אופטימלית של המינוריבמקביל להתבוננות ביצירות, מעניין לבחון את האופן שבו בוחרים האמנים לתאר את עבודתם במילים. חנה יגר, לדוגמה, מציגה ציורי גברים שמתוארים כ"דגה מנקודת מבט נשית", ומאופיינים בין השאר במשפט האוקסימורוני "עקבות ברורים של אבסטרקט". רחל אבנון מציגה ציורים ותצלומים המתארים את פינוי המאחז עמונה, ומתארת את העבודות כמעבר מאידיאלים ציוניים ל"אידיאלים של פחד, ייאוש וחורבן, שהביאו לתוכנית ההתנתקות", רות ניסים מחפשת "סיטואציות שבהן הקבוצה משתלטת כנוכחות אחת שבה כולם נראים אותו דבר, אך במבט חודר אפשר לגלות את האישי שמסתתר בכל דמות", ועלמה שניאור מסכמת במשפט המרגש "גם כשאני בבית אני מתגעגעת הביתה". את פרס הפלצן המוצלח של השכבה קוטף בקלילות דוד פרנקל, שמציג סדרת תצלומים ומסביר כי הוא מבקש (כדאי לנשום עמוק) "לכוון אל האפלולי או האניגמטי, לרמוז אל המשובש והמטריד בתוך הקשרים נטולי דרמה גלויה. הרצון הוא להשיג איכויות חריגות בתוך הפרוזאי, לגעת באנומלי דרך הפשוט לכאורה, ליצור את הקסם של כלום-בתוך-מסגרת. אני מעוניין בדיאלקטיקה אופטימלית של המינורי או הכלומי יחד עם מתיחות של אובדן". לא פחות.בביקור בתערוכה שעות ספורות לפני הפתיחה הרשמית, כמה מקרני וידיאו לא עבדו והצבתן של עבודות אחרות עוד לא הושלמה. מאחר והתבקשתי, ברגישות ובנחישות, לפנות את החללים הלא מוכנים, אני מתנצל בפני מי מהתלמידים שאת עבודתו לא הספקתי לראות. את חלקם בוודאי אוכל לפגוש גם בהמשך. אחרים לא. חלק גדול ממידת השפעתו ומקוריותו של אמן נמדד בסבלנות ואורך רוח, וביכולת להוסיף להתחדש לאורך השנים. מבחינה זו, תערוכת סיום בגיל 25 היא בסך הכל תחנת ביניים, קצת אחרי ההתחלה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ