פרנקופיליה: יעל פרנק מצביעה ברגליים

תערוכתה רבת הרפרנטים של יעל פרנק מסמנת אותה כאמנית בעלת הומור ומודעות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

"היו לה מוסר של שואב אבק ונשמה של מכונת הימורים". עם כותרת כזאת, אין סיכוי שלא הייתי באה לראות את התערוכה. תחכום, הומור ורפרנטים מרומזים וגלויים מייצרים כותרת כל כך אטרקטיבית, שבולטת בין ים ההזמנות לתערוכות. השיבושים והניגודים מצויים כבר מן ההתחלה.

» "היו לה מוסר של שואב אבק ונשמה של מכונת הימורים" - לכל הפרטים » האמנות האאוטסיידרית מגיעה לישראלהרמז הברור לעיסוק במגדר, שואב אבק מול מכונת הימורים, על כל מה שהם מייצגים, דומסטיות לעומת מקומות מפוקפקים, ביצוע מטלות לעומת היכנעות ליצרים, סוציאליזציה המעידה באופן ברור על המגדר המשתייך לכל אחד מהמכשירים. אני חושבת על העבודה האיקונית של ריצ'רד המילטון "Just what is it that, makes today's homes, so different, so appealing?" - שבה האשה השואבת אבק היא חלק מתרבות צריכה מחפיצה - ומצפה מפרנק לדון בנושאים אלו. במובנים רבים התערוכה של פרנק מקיימת, אם כי נראה לי שצריך עוד קצת כדי שתהיה מצוינת באמת.

"Oh Installation"זוהי תערוכה חכמה ומשעשעת, המסמנת את פרנק כאמנית בעלת הומור ומודעות שכדאי לשים אליה לב. הרפרנטים פה רבים, מרוברט גובר לאנדי וורהול, מדמויות קומיקס עד פיסול ישראלי רזה. הכניסה לתערוכה, המוצגת בקומה השנייה של הגלריה, מתחילה בעבודה הממוקמת באמצע העלייה - אותיות חתוכות מפרווה מוצמדות לנייר ומייצרות את הטקסט "תם הטקס". כלומר, כבר מההתחלה מערערת פרנק את הצופים, שכמו הגיעו מאוחר מדי, פיספסו את כל הכיף (אם היינו מדינה עם טקסים כמו האוסקר למשל) או את כל העצב (כי טקסים הם לרוב לימי זיכרון). בכל מקרה, נוצר שיבוש במרחב הזמן. אולי כדאי בכלל לחזור הביתה ולהתחיל לשאוב?

אחר כך מתחילה עלייה מפרכת למדי למעלה, לקומה השנייה הגבוהה. למדרגות הברזל הוסיפה פרנק גרם נוסף, עשוי עץ, שעליו מטפסים כמה מדרגות נוספות, רק כדי לרדת שוב למפלס הגלריה. הפודיום המאולתר הזה הוא שוב שיבוש מינורי, הפעם במרחב, במבנה האדריכלי. וכך, השיבוש המוצע כבר בכותרת ממשיך בכל העבודות בתערוכה, אך פרנק עושה זאת בקטנה, בחן, מייצרת פכים קטנים הדורשים תשומת לב, אך אינה פוגמת בהנאה הספונטנית.מול הכניסה שעון על עמוד, דיקט נוסף שבתוכו חורים - הצופה מציץ ורואה את העיניים שלו מוכפלות אינסוף פעמים, מייצרות שרשרת של עיניים שאינה מסתיימת. בפרקטיקת ההכפלה האינסופית מייצרת פרנק נחש עיניים מעיני הצופה המוגדלות, ההופכות לדימוי מנותק מן הפנים (מישהו אמר הילה לולו לין?). הקיטוע והפרגמנטציה הם הטקטיקה המרכזית בכל העבודות. על קיר אחר מוצבות שתי כפות ידיים עשויות לבד, שמנמנות, לבנות, בכל אחת מהן ארבע אצבעות בלבד. באמצעים מכניים פשוטים מנפנפות הידיים לשלום. הידיים, ידי מיקי מאוס, אינן מחוברות לדבר, הן פשוט שם, מברכות את הצופה, אולי נפרדות ממנו - מייצרות בלבול ותהייה. הן כמטרונום בחלל, מכתיבות קצב, אך גם משבשות אותו, מושכות אל הקיר שעליו הן מוצבות, אך אינן מציעות דבר מלבד אותה ברכה ונפנוף החוזרים על עצמם ללא תכלית. "BYE"ואחרי קטיעת הידיים והעיניים, מגיע תורן של הרגליים. בעבודת הווידאו "Oh", שתי רגליים מבצבצות מתוך חור בקיר. העבודה עונה כמובן לעבודתו המפורסמת של רוברט גובר, המציגה חלק של רגל, מן הברכיים ומטה, המודבקת לקיר הגלריה, כך שנוצרת אצל הצופה תחושת אי ודאות - לא ברור אם הרגל הגיחה מעבר לקיר או נקטעה והודבקה. הרגל של גובר גברית, לבושה ונעולה, ואילו פרנק מציעה זוג רגלי אשה, בטרנינג ורוד וגרביים לבנים. סטטיות פסלו של גובר מוחלפת בעבודת וידאו שבה הרגליים מתנועעות מעט. עפרה חרנ"ם כותבת בדף התערוכה: "כבהמתנה הדרוכה לצד שולחן הניתוחים של ד"ר פרנקשטיין, מתחילות הרגליים הקפואות לנוע בקצב משלהן, ללא היענות תוכנית לפסקול נעימת המדבריות המאצ'ואיסטית מהסרט 'בעבור חופן דולרים', ומכריזות על קיום עמוס סתירות". אין סנכרון בין תנועת הרגליים והמוזיקה, התנועות סתמיות, עצלות, מפרות את הסטטיות, אך אינן מרמזות דבר על הגוף שאולי מחובר אליהן. ולמרות זאת הצופה נשאב אליהן שוב ושוב, למוזיקה הקצבית, המנוגדת כל כך לבהירות הדהויה של הוויזואל.ולסיום, רגע לפני שאנו עולים שוב כדי לרדת, דיוקן משוכפל בסגנון פופ ארטי מובהק, של פני ילדה שעירות, של דמות שהיא משהו בין ילדה לחולד. הדיוקן של הציירת האיטלקייה בת המאה ה-16 לוויניה פונטנה משוכפל עשרות פעמים על גבי שעוונית, מייצר טפט שבו שוב הפרגמנטרי, הקטוע והמשובש מהתל בצופה. יחסי הדחייה והמשיכה המתקיימים בכל העבודות קיימים פה ביתר שאת, וידי מיקי מאוס המנופפות ברקע כבר דוחקות בצופים לצאת החוצה.פרנק לוקחת דימויים ממגוון מקורות, מוכרים יותר ופחות. מובן שגם אליס וארץ הפלאות שלה נוכחות פה, לפחות ברוחן. התוצאה היא תערוכה משעשעת, מפתיעה, שאינה כבדת ראש, המותירה צופה מסוקרן לבאות. » יעל פרנק, "היו לה מוסר של שואב אבק ונשמה של מכונת הימורים". עד 23.2. גלריה חזי כהן, וולפסון 54, תל אביב. שעות פתיחה: ב'-ה'  19:00-10:30, ו'-14:00-10:00, שבת 14:00-11:00.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ