אאוטסיידר חם: האמנות האאוטסיידרית מגיעה לישראל

כבר כמה שנים שהאמנות האאוטסיידרית פורחת, ועכשיו היא מגיעה גם אלינו. השומר של הלנה רובינשטיין כבר בפנים

ארנון בן דרור, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ארנון בן דרור, עכבר העיר

אדמונד מונסייל הפולני הסתגר בעליית גג במשך 20 שנות חייו האחרונות, אחרי שחיילים נאצים החרימו את חנותו הקטנה; הנרי דארג’ר האמריקאי ברח בצעירותו ממוסד לילדים רפי שכל והעביר את חייו כשרת ערירי ובודד; אדולף וולפלי השוויצרי עבר התעללות קשה בילדותו ובילה את מרבית ימיו במוסד לחולי נפש; אלואיז קורבז, גם היא שוויצרית, עבדה כמורה בחצר הקיסר ווילהלם השני, פיתחה אובססיה כלפיו ואושפזה בעקבות כך בבית חולים פסיכיאטרי. המשותף לאסופת דמויות זו, מלבד המצוקה הנפשית העמוקה, הוא שכולם היו גם אמנים בחסד שהפכו במרוצת השנים לכמה מהאושיות המזוהות ביותר עם מה שמכונה היום “אמנות אאוטסיידרית”. כולם יוצגו לראשונה בישראל בסוף השבוע הקרוב, במסגרת התערוכה "במעגלי אמנות אחרים" במוזיאון חיפה לאמנות.

» "במעגלי אמנות אחרים: אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים" - לכל הפרטים» דנה לין מתגברת על אהבות נכזבות» התצלומים החברתיים של רוז קלבין“ארט ברוט”, “אמנות אאוטסיידרית”, “אמנות פרימיטיבית”, “אמנות חזיונית”, “המצאה חדשה”, “אמנות עממית”, “אמנות נאיבית” – כל אחת מההגדרות אלה נבדלת קצת מחברתה, אך כולן מתארות אמנות מעשה ידיהם של יוצרים שאינם חלק מהממסד ושמעולם לא למדו אמנות. אפשר לחלק באופן גס את היוצרים האלה לשתי קבוצות עיקריות: נאיבים – אמנים חובבים מן היישוב, שעל יצירתם שרויה בדרך כלל תחושת שלווה ותמימות ילדית; ואאוטסיידרים – אנשים משולי החברה, שאינם חלק מהתרבות הנורמטיבית, ויצירתם צומחת מתוך עולם פנימי מורכב. ברבים מהמקרים מדובר בחולי נפש או באסירים שיצירותיהם מאופיינות בפיקסציה לנושא מסוים, בדחיסות ציורית רבה וכן בפרקטיקה דקדקנית, לעתים ממש אובססיבית.

ביל טיילור, ללא כותרת, 1939, אוסף לואיס רוסהתחום הזה הולך ותופס מקום מרכזי בשיח האמנות הבינלאומי. מאז 1993, השנה שבה נוסד היריד השנתי לאמנות אאוטסיידרית בניו יורק, הוא הולך ומתפשט: רק בשנים האחרונות הוקם המוזיאון לאמנות מודרנית בליל, שהקדיש את מחציתו לאמנות אאוטסיידרית; תערוכות במוזיאונים בעלי שם כמו הבית האדום בפריז וההמבורגר באנהוף בברלין; השתלבותם של אמנים אאוטסיידרים בירידים מרכזיים, כמו הביאנלה של מוזיאון וויטני והדוקומנטה בגרמניה; הקמת “המוזיאון לכל דבר”, שתר ברחבי העולם בחיפוש אחר אמנים אוטודידקטים; ועוד. גם הסרט “סראפין”, שיצא לאקרנים ב־2008 ומתאר את חייה של האמנית האאוטסיידרית הצרפתייה סראפין לואי, מצביע על חדירת האוף־סטרים לתוך המיינסטרים.אוצרת מוזיאון חיפה לאמנות רותי דירקטור מסבירה שהעניין הגובר באמנות האאוטסיידרים מתאים לרוח התקופה. “יש בזה ביטוי נוסף לפוסט מודרניזם ולתפיסה המחודשת של האחר”, היא אומרת, “כמו עם הפוסט קולוניאליזם ועם המהפכה הפמיניסטית, גם כאן יש איזו אחרות שהולכת וחודרת למרכז”. במקביל, היא טוענת, מדובר גם ב”ריאקציה לציניות, לממסדיות ולמסחור של עולם האמנות”.דוגמה מובהקת לגישה הזו ניתן למצוא במאמר שפירסם בשבוע שעבר מבקר האמנות האמריקאי הנחשב ג’רי סלץ. “הגיע הזמן ש־MoMA וכל שאר המוזיאונים יטמיעו את האמנות האאוטסיידרית אל תוך האוספים הקבועים, וימחקו לעד את ההבחנה בינה ובין האמנות הרשמית”, כתב, “עליהם לאפשר לאמנים האלה לתפוס את מקומם הראוי בקנון. כל עוד האפליה המיושנת הזו עדיין קיימת, הסיפור של האמנות אינו מיוצג כראוי – הוא שקר. ההזדמנות להתבונן בכמה מהיצירות הטובות ביותר שנוצרו ב־100 השנים האחרונות נמנעת ממיליוני צופים רק כי פעם הוחלט שלהיות אמן מצריך קבלת הכשרה בתחום”. את המתקפה שלו על המוסדות המובילים בעולם האמנות סיים במילים: “אין יותר תירוצים. אתם בצד הלא נכון של ההיסטוריה. הגבולות הללו נעלמו מזמן, המלחמה כבר נוצחה. תשנו את הדעות הקדומות שלכם, או שתמותו מוות איטי”.

מיני אוונס, ללא כותרת, 1960, אוסף לואיס רוס

אי נחת ברורה

אבל מתברר שגם בתוך התנועה עצמה יש מי שעושה הפרדות. הטהרנים מחשיבים את היוצרים האאוטסיידרים לאמנים הפועלים בתוך מעגל סגור ומבטאים אמת פנימית גדולה ועולמות תוכן מקוריים; ומנגד מחשיבים את היוצרים הנאיביים לכאלה שיצירתם אינה משמעותית. דירקטור מתנגדת לתפיסה הזו, ורואה בה פטרונות מיושנת. אצלה, כך החליטה, יוצגו כולם בכפיפה אחת. “בעיני ההפרדה הזאת כבר לא תקפה היום, או לפחות מה שמעניין אותי להראות זה כמה ההגדרות האלה נזילות”, היא אומרת, “יש דיונים שלמים סביב ההגדרות וכל הזמן ממציאים חדשות, כלומר – יש מהן אי נחת ברורה. הרצון לשים גבולות ברורים – להגיד זה עממי, זה נאיבי, זה אאוטסיידרי – הוא ממש מופרך ופשוט לא לעניין”.את המונח המקורי “ארט ברוט” (אמנות גולמית, בתרגום חופשי מאוד) טבע ממש עם סיום מלחמת העולם השנייה האמן הצרפתי ז’אן דובופה. כנונקונפורמיסט טוטלי שרצה לקעקע את יסודות התרבות המערבית הוא ראה באמנות זו ביטוי טהור ליצירה לא נגועה, בתולית, של פראים אצילים שהציביליזציה המערבית, כך האמין, לא חירבה את דמיונם. דובופה יצא למסע מיתולוגי בחיפוש אחר יוצרים כאלה בבתי משוגעים באירופה, והצליח לאסוף משהו כמו 5,000 יצירות, שמוצגות מאז שנות ה־70 במוזיאון לארט ברוט שבלוזאן, שווייץ, לאחר שדובופה תרם אותן לעיר. במניפסט ההיסטורי שלו “העדפת ‘ארט ברוט’ על פני האמנויות התרבותיות” כתב: “במונח זה כוונתנו לעבודות שיוצריהן לא נפגעו על ידי התרבות האמנותית. האמנים האלה שואבים הכל – נושאים, חומרים, דרכי הבעה, מקצב וסגנונות כתיבה – מתוך מעמקיהם שלהם, ולא מתוך מוסכמות של אמנות קלאסית או אופנתית. אני משוכנע שאמנות זו חיובית ותוססת יותר מכל אמנות משעממת שקוטלגה באופן רשמי – אף יותר מאמנות האוונגרד”.

רותי דירקטור (צילום: אורן זיו)אבל בדיוק כמו אנשי תנועות האוונגרד שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה־20, גם דובופה נהה אחר מקורות יצירה חדשים. הסוריאליסטים התנסו בהיפנוזה, בסמים, בחוסר שינה, בטיפולים פסיכואנליטיים, בכתיבה אוטומטית ועוד – הכל כדי לנסות להגיע לתת מודע וליצור מתוך מקום אסוציאטיבי ובלתי אמצעי, כזה שהיוצרים האאוטסיידרים יצרו מתוכו באופן טבעי. לכן לא מפתיע שרבים מהסוריאליסטים הגדולים, כמו אנדרה ברטון ומקס ארנסט, הביעו עניין רב באמנות הארט ברוט. הם אף קראו לביטול בתי המשוגעים, והכתירו את יושביהם כאמנים.בתערוכה במוזיאון חיפה יוצגו לצד האמנים הבינלאומיים המוכרים גם 15 אמנים ישראלים אלמונים. כך למשל ייחשפו שם לראשונה שלום מוסקוביץ, שען דתי מצפת שמצייר את סיפורי התנ”ך והתגלה לגמרי במקרה (“גאון של ציור”, על פי דירקטור); ולרי ביקובסקי, שומר בבית הלנה רובינשטיין המשלב בציוריו את עובדי מוזיאון תל אביב בתוך סצנות דמיוניות; ועפיה זכריה, שכיסתה בציוריה את כל קירות ביתה שבשלומי לאחר מות בעלה. דירקטור שמעה על רובם מפה לאוזן במהלך השנים האחרונות. “לפעמים נדמה שעולם האמנות נורא מקובע”, היא אומרת, “שיש לו שומרי סף וקובעי טעם והכל כבר נורא ממוסד. אבל כשמגלים פתאום את האנשים האלה ואת היצירות הכל כך עוצמתיות שלהם, זה מחזיר את האמון ביצירה. זה מראה שמעבר לתחכום ולמסחור של עולם האמנות יש עדיין מקומות של יצירה חזקה שהיא מעבר לשיח. מבחינתי, זוהי הצהרת אמון מחודשת בעשייה האמנותית”.

» "במעגלי אמנות אחרים: אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים". עד: 15.6. מוזיאון חיפה, שבתאי לוי 26, חיפה. שעות פתיחה: ימים א'-ד' 16:00-10:00, ה' 19:00-16:00,  ו' 13:00-10:00,שבת 15:00-10:00.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ