אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העתיד נראה דאגרוטייפ: ראיון עם הצלמת דפנה גזית על תערוכתה "יומן עבודה"

דפנה גזית ראתה תוכנית דוקומנטרית על הדאגרוטייפ, טכניקת הצילום מהמאה ה-19, והחליטה לנסות בעצמה וכך לפתור את המשבר שלה עם המדיום

תגובות

עד היום זוהתה האמנית דפנה גזית עם תצלומים שנראים כמו הכלאה בין רגע ספונטני חולף ובין תצלום מבוים או תצלומי דיוקן של גברים שערכה ברחבי פלורנטין, השכונה שבה גרה במשך כמה שנים, השכונה שבה נפתחה גלריה אלפרד לראשונה. גזית חברה בגלריה הקולקטיבית מאז הקמתה יחד עם בן זוגה, הצייר דביר כהן קידר. תערוכתה החדשה, "יומן עבודה", נפתחת שנתיים וחצי אחרי תערוכת היחיד האחרונה שלה, ולמרבה ההפתעה, בשינוי דרמטי מציגה גזית לא פחות מאשר דאגרוטייפים, אותם לוחות נחושת קסומים שהיו התצלומים המסחריים הראשונים לפני 180 שנה.

» "יומן עבודה" - לכל הפרטים

» ראיון עם אסף שחם, זוכה פרס קונסטנטינר לצילום

איך הגעת לדאגרוטייפים?"היתה לי תקופת משבר בצילום, כמעט שנתיים שלא הצלחתי לייצר משהו חדש. נקודת המפנה היא הכי בנאלית: ראיתי תוכנית דוקומנטרית על הדאגרוטייפ. זה הבהיר לי שמעניין אותי להתעסק באופן שבו נוצר הצילום ובחומריות שלו".

הגולגולת היתה סוג של דווקא. העבודה "גולגולת"

זאת בעצם פעולה הפוכה למהפכה הדיגיטלית."החזרה לחומר היא תגובה למה שהצטבר אצלי לגבי מה שקורה היום בצילום. יש היום מהפכה, צילום זמין זה דבר גאוני, ככה אמור לדעתי להיות צילום. אבל עולה השאלה מה הטעם בסדרות הצילומיות, בצילום האמנותי והגלריסטי. התחושה שלי היא בעיקר שעמום מלראות שוב ושוב את התצלומים המאוד יפים עם גימור האולטרה פיין. הצילום הגיע למקסימום התכונות האלה וצריך להגיד די. גם במוזיקה הפופולרית יש תחושה של הפקה מוגזמת, ורוב הצילום הוא כזה, נטול רגש".

אנחנו שטופים בדימויים. "השיטפון הסלולרי הפך את הדימויים לכל כך בסיסיים, שאין הצדקה בדרך כלל לראות אותם בתערוכות בגלריות ובמוזיאונים. יש יוצאי דופן, לדוגמה העבודות של ליאת אלבלינג, שהן מאין פוסט-צילום, היא לא מציגה צילום פרופר. או תומס דימנד, שבונה סטים ומצלם אותם, זה מדהים, אבל הוא מצלם הצבה פיסולית. שניהם מצאו פתח בצילום שהוא מעניין, אחר, אבל הצילום הישיר היום כמעט תמיד משעמם. אני לא חושבת שהדור שלנו יכול להביט בתמונות ללא אירוניה. אני תמיד תוהה מה חשב הצלם ולמה הוא בכלל עשה את זה. זה גם מה שחשבתי על העבודות שלי, וזה סירס אותי".

אחרי שצפתה בסרט הדוקומנטרי החליטה גזית לנסות את הטכניקה העתיקה של הצילום, מצאה אתר שמסביר את התהליך, ובמקביל החלה לכתוב יומן עבודה, שזה גם שם תערוכתה.

מתוך היומן:

7.9.11קונה מסכה לכימיקליםוחב' כפפות מידה קטנהלקנות :מים מזוקקים ומיכל פלסטיק עם צינורית.

10.9.11 צילום רפרודוקציה לשני הדאגרוטייפים.הראשון, שנעשה לפני ארבעה וחצי חודשים, קיבל כתמים צהובים. או שהתחמצן מהפיקסר כיוון שלאשטפתי טוב או שכסף התחמצן.

שיקוף של צייטגייסט. העבודה "ארונית איקאה"

חזרת לשיטת צילום ישנה ולמדת את הטכניקה מתוך ספרות. התחלת מאפס, אין שום מקום לקנות את חומרי הגלם או את מכלי הפיתוח."היתה הרבה מאוד עבודה בהכנת התהליך. אני מודה שלקראת התצלום הראשון לא יכולתי להתאפק וקצת חיפפתי, ניסיתי להכין קופסה לאידוי יוד לבד, וככה התוצאה נראתה. אבל רק כך יכולתי לדעת שאני בכלל רוצה להמשיך עם הפרויקט המופרך, עבודת ההכנה לקחה המון זמן, בעיקר בניית קופסאות הפיתוח המיוחדות, לגלות את העסקים שעושים ציפויי מתכות, כאלה שצורפים הולכים אליהם, ללמוד מתוך ניסוי וטעייה את זמני החשיפה".

בסופו של דבר גם תוכן תצלומי הדאגרוטייפ הם דימויים, בתצלום הראשון בהיסטוריה ששרד, "נוף מחלון בלה-גרא" של ניספור נייפס, רואים גגות בניינים, ובתערוכה מוצגים דאגרוטייפים של גגות וכאלה שצילמת מחלונות."אני מודה שבהתחלה לא חשבתי על דימויים קיימים, זה לא עלה בדעתי. לא חשבתי על רפרנסים. כשצילמתי את החלון, לא חשבתי על נייפס. מצד שני, כל הדימויים האלה עמוקים בתת המודע שלנו. אנחנו עוסקים באמנות כל כך הרבה, והדימויים האלה טמועים בנו. התצלום של דאגר שבו רואים את הרחוב עם מצחצח הנעליים קיים אצלי ומלווה אותי. אבל מלבד אלה, יש אלמנט טכני של זמן, המצלמה צריכה לעמוד בחשיפה של כמה דקות, מה שהוביל אותי לצילומי עצים ונוף ולצילומי סטודיו, שבדרך כלל לא התחברתי אליהם. זה אפשר לי להשתחרר וללכת למקומות שנראו לי 'יפים לצילום', כמעט מילות גנאי היום באמנות העכשווית".

אם אני עושה רשימה של הדימויים המוצגים בתערוכה, צילמת את חורשת קרית שלום, גולגולת שמסמלת את החיים והמוות, ארונית איקאה, דיוקנאות עצמיים שלך, דיוקנאות של דביר כהן קידר - בן זוגך, הסטודיו ויצירות האמנות שלו שנמצאים אצלכם בבית, דיוקנאות זוגיים של שניכם. מצד אחד את אומרת שאת נמנעת מהדימויים השחוקים שאת רואה באייפונים, מצד שני את מצלמת את הדברים שהכי קרובים אלייך בחיי היומיום. מהמקום הזה אני לא רואה מהפכה, ואת אפילו נכשלת כי את מבצעת את מה שאת סולדת ממנו. "אני לא נמנעת מהדימויים השחוקים של האייפון, להפך, אני חושבת שהם ניצחו. מי שהפסידו הם הדימויים המאוד רציניים של הגלריות העכשוויות, האינסטגרם ניצח בגדול. הצילום הקונספטואלי היום נכשל. בגלל זה אני מציגה תצלומים בנאליים, יומיומיים, אולי הגולגולת היתה סוג של 'דווקא', כי זה המושא הכי שחוק. צילמתי אותה במדיום הכי שחוק כדי שהתמונה תיראה הכי רומנטית שאפשר, זה קיטש, אבל היא גם מאוד יפה בעיני, והדאגרוטייפ מאוד יפה בעיני".

לא שדרות שאנז אליזה. העבודה "חורשת קרית שלום"

כשמגיעים לתערוכה כה נדירה שמציגה דאגרוטייפים, באופן בלתי אמצעי או נשלט המוח שלנו מייצר השוואות שבין דימויי תמונות ראשית הצילום והתקופה הוויקטוריאנית לעבודות של גזית וישראל של 2012. בעיני רוחנו עולה האישה הגדולה עם השמלה הענקית והתחרות/מלמלות, הניצבת בהעמדה אולטרה מדויקת. אבל גזית מצלמת עצמה בגופייה שחורה, לפעמים פטמות זקורות מבצבצות החוצה, ההפך מערכי התקופה הוויקטוריאנית החסודה והיוקרתית. השידה של איקאה היא שיקוף של צייטגייסט - רוח הזמן. רוב תצלומי הדאגרוטייפ הם דיוקנאות שחשיבותם ההיסטורית היא הנצחה.

בדיוקנאות הרבים של גזית ובן זוגה, מעבר לתיעוד החיים הפרטיים, שניהם מוצגים כחלק מהיסטוריית תולדות האמנות, כמושא שווה ערך לגולגולת או לדיוקן העצמי על גלגוליו. בזכות המדיום שכה מזוהה עם זמן ותקופה, העבודות מיד מקבלות רפרנס היסטורי. מעבר לכך, לצלם בדאגרוטייפ את חורשת קריית שלום מדגיש את הפרובינציאליות, אלה אינן שדרות שאנז אליזה בפריז. גם שמות העבודות אינם כלליים ואמורפיים: ארונית איקאה, דביר כהן קידר, הסטודיו של דביר כהן קידר, נוף לאיילון מגשר האוניברסיטה. בתצלום גגות דרום תל אביב, המבט על הגגות הוא מדרום תל אביב אל מגדלי היוקרה בצפון העיר.

"ייצרתי דאגרוטייפ עכשווי, שלי, היה לי חשוב לא להצטלם יפה, שיראו שהם לא מפונפנים", היא מספרת, "יש חשיבות לגופייה השחורה, זאת אותה גופייה כמעט בכל העבודות, הקפדתי שהיא תהיה הכי פשוטה, קצת גזורה בצדדים. הדימויים הם הכאן ועכשיו, ולכן גם כשאינני מצולמת העבודות הן פורטרט עצמי. הגולגולת היא סוג של בדיחה, המדיום שחרר אותי לעשות דברים שהם ברורים מאליהם, בחיים לא הייתי מצלמת גולגולת בפורמט גדול או בינוני. העבודה היחידה שקצת יוצאת דופן היא הדיוקן של שלום שפילמן (חוקר, פטרון ואספן של צילום, מייסד מכון שפילמן לצילום; ה"ר), כי זאת עבודה מוזמנת. הוא בא, ישב, לא היה שום טקס, וגם לא שמתי לו את משענת הראש שהשתמשו בה על מנת שלא יזוז בחשיפה שנמשכה שתי דקות. לא אכפת לי שהצילום ייצא מטושטש. זה חלק מהנראות שלו".

מדוע קראת לתערוכה "יומן עבודה"?"היומן מוצג בתערוכה. לתערוכות הקודמות נתתי שמות שהתאימו לסדרתיות ולקונספטואליות של התמונות, כמו 'מראה' או 'פברואר'. אבל בתערוכה הזאת יש חשיבות לפעולה. זמן הייצור של כל עבודה נע בין ימים לחודשים. מלבד העלויות הכספיות הגבוהות של הייצור הייחודי, היה קושי להגיע לדיוק של קומפוזיציה, של הדימוי, והרבה מהעבודות לא הצליחו טכנית. צילומי הנוף היו עבודת פרך, חזרתי לאותם מיקומים עם הציוד הכבד לפחות שלוש־חמש פעמים, זאת עבודה מאוד קשה. על הגג הייתי פעמיים, בחורשה הייתי חמש פעמים ויצאו רק שתי עבודות מוצלחות. באיילון הייתי ממש הרבה פעמים, לבסוף הצליח רק תצלום אחד".

בהצבה החלטת לתלות רק את העבודות ולא את הטקסטים של היומן."לא רציתי שטקסט יתפוס את המקום המרכזי, מתוך אותו רצון להתרחק מהתהליך הדידקטי המושגי. העבודה על התערוכה מלאה בהרבה מאוד מטענים שקשורים לאמנות, לצילום ולחשיבה על צילום. כל פעם הקדשתי חשיבות לדבר אחר ולאופן העבודה, כל פעם משהו אחר נראה היה לי הכי חשוב. כנראה שלגבש הכול יחד עוד ייקח לי קצת זמן. פעם היה לי חשוב לעשות את הדברים נכון, אבל היום אני בעיקר חוקרת מה זה נכון, ואיפה נמצא הקסם".

» דפנה גזית - "יומן עבודה". עד 28.9. גלריה אלפרד, בן עטר 19, תל אביב. שעות פעילות: ג'-ה' 21:00-17:00, ו' 14:00-10:00, שבת 15:00-11:00.

*#