אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריאלטי צ'ק: "Girls" היא אנטיתזה להוליווד

מפונקת, אבודה, לא יפה ולא אטרקטיבית - לנה דנהם, היוצרת והכוכבת של "Tiny Furniture" ו"Girls", היא ההפך מכל מה שמנסים למכור לנו על המסך הקטן והגדול

תגובות

בשבוע שעבר דנתי באריכות בתכונותיהם הכמו אליליות של שניים משחקניה החשובים ביותר של הוליווד: בראנג'לינה. והנה קמה בינתיים כוכבת חדשה, שמאיימת על קיומם העל טבעי של השניים. למרבה הפליאה, לא מדובר ביפהפייה מפורסמת שנותנת פייט הוגן לג'ולי אלא במישהי שמשחקת במגרש אחר לגמרי ובכלים שונים לחלוטין. לנה דנהם אפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא באותו קליבר. לא רק שהיא מוכרת את עצמה בתור בחורה אמיתית, היא אפילו טוענת להיות מתחת לממוצע.

» בראנג'לינה כסיפור טרגדיה יוונית» קותי סבג הוא המחאה החברתית של 2012» אדל נתנה לעולם הרבה יותר ממוזיקה טובה

הקריירה של דנהם קפצה בבת אחת לפני שנתיים, כאשר סרטה העצמאי "Tiny Furniture” זכה בפסטיבל South By Southwest, ולפני שלושה שבועות עלתה ב־HBO הסדרה שלה "Girls”. בשני המקרים דנהם כתבה, ביימה ושיחקה בתפקיד הראשי, ובשני המקרים עיקר העלילה היא סביב בחורה ממש מכוערת, ממש לוזרית ושממש מוכנה לתת לבנים לעשות לה פחות או יותר הכל, העיקר שיעשו לה. כאמור, היא לא בדיוק מכוונת לחיים של אושר ועושר בחברתו של חתיכי כמו בראד פיט.

לא אנג'לינה ג'ולי ולא בחברתו של בראד פיט. לנה דנהם (צילום: AP)

על ההפקה של "Girls" חתום המולטי טאלנט ג'אד אפאטו, וזה לא ממש מקרה, מכיוון שאפאטו וחבורתו (ג'ונה היל, סת' רוגן, ג'ייסון סיגל) אחראים לתקומת הז'אנר הזה – של לוזרים מכוערים - מן הצד הגברי שלו. אבל כלפי גברים מכוערים, לעומת כלפי נשים פחות אטרקטיביות, העולם עוד איכשהו סלחני, ולכן ההצלחה של דנהם היא בפירוש תופעה מעניינת. קשה להיזכר בעוד בחורה כל כך לא זוהרת שהצליחה לרתק מיליוני צופים רק על סמך הכישרון שלה לספר סיפור.

התחושה שעולה היא כי דווקא מפני שכל אותן בראנג'לינות (הגדרה רחבה שכוללת, כמובן, שלל אלילים ואלילות יפים ומוצלחים מאיתנו) מגרדות במרץ את קצותיה העיקשים של השלמות, שאר בני האדם מרגישים שכל העסק מתחיל להידמות לחגיגה פגאנית די מלחיצה וזקוקים נואשות לכוכבנים מסוג חדש, כלומר, כוכבנים מהסוג של אפאטו ודנהם, שלא יגרמו להם התקפי חרדה עם בואם להתבונן במראה מדי בוקר. הקהל דורש גיבורים שהוא יכול להזדהות איתם, ועכשיו כשסיפורי הסינדרלה של אמריקן איידול כבר ממש מיצו את עצמם, הכוונה היא לגיבורים שנראים כמונו ומדברים כמונו ושהחיים שלהם מסריחים בדיוק כמו שלנו.

מרגישים בסדר כשמסתכלים במראה. לנה דנהם (צילום מסך)

דנהם היא לא בדיוק אחת מפשוטות העם. היא בתה של האמנית לורי סימונס (שגם שיחקה בסרט שלה) וגדלה בלופט מרהיב במנהטן. היא שייכת לאליטה הניו יורקית היהודית שמככבת בסרטיו הישנים של וודי אלן. כך שהיא לא צצה משום מקום, אבל ביצירה שלה היא בוחרת להראות שלמרות כל הטוב הזה שהיא נולדה לתוכו, היא עדיין לא נמצאת בעמדת יתרון, כמישהי שלא זכתה בלוטו הגנטי וכמישהי שהביטחון העצמי שלה נושק לאדמה. אבל כמו אלן, הכלים המרכזיים של דנהם ליצירת הזדהות ואהדה הם נוירוטיות והומור.

גם הבלוף שעומד מאחורי התדמית של העיר ניו יורק נחשף ב"Girls". אם בסקס והעיר הגדולה וממשיכי דרכו התפוח הגדול מוצג כמגש כסף מלא ממתקים שרק מחכה שכמה בנות יבואו וינשנשו ממנו, אז ביצירה של דנהם הערפל מתפזר ואפשר לראות את כל הבטון, הלכלוך, הניכור, הקושי והאכזריות. בניו יורק של דנהם אין מועדונים נוצצים, מסעדות טרנדיות ואופנה עילית לרגליים. את מקומם תופסים מסיבות ביתיות עלובות, ג'וינטים, מדורי דרושים ומרפאות גינקולוגיות. את הסקס הלוהט עם גברים חתיכים ומצליחים מחליף סקס מגעיל עם גברים מכוערים ומנג'סים.

במובנים רבים דנהם היא הקול של הדור שלה. לפחות של אותו דור היפסטו־צנטרי מפונק ואבוד, שלא יודע מה לעשות עם עצמו או איך לפרנס את עצמו, במיוחד על רקע המשבר הכלכלי. היא חושפת את האמת שמסתתרת מאחורי כל הילדים היצירתיים האלה שחיים בערים מרכזיות, מתחזקים בלוגים ושואפים להיות אמנים או סופרים או מוזיקאים. ואותה אמת היא שחוש האופנה שלהם לא באמת כזה טוב.

לא מושלמות וזה בסדר. כרזת הסדרה Girls

כתבות שאולי פספסתם

*#