אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפריטנדרס: "המתחזים" מבקרת את התנהלות שדה האמנות

איתי זיו, ליהי חן ורות פתיר מתייחסים בתערוכתם להיבטים שונים של הטעיה, העמדת פנים והולכת שולל, גם של מנגנוני האמנות עצמם

תגובות

קודם כל, ההתחזות של התערוכה מצויה כבר בכותרת, המזכירה הרבה יותר שם של סרט או הצגה, "המתחזים". התערוכה "המתחזים" בגלריה קו 16 מציגה שלוש עבודות חדשות של האמנים איתי זיו, ליהי חן ורות פתיר העוסקות באופנים ובהיבטים שונים של הטעיה, העמדת פנים והולכת שולל כאמצעי להשגת מטרה. יצירת אמנות מתוקף היותה כזו היא התחזות.

» "המתחזים" - לכל הפרטים» "על הטיפשות" עוקבת אחרי התופעה המצערת» לנה זידל מחכה לאפוקליפסההעמדת הפנים יכולה להיות חיקוי של מציאות, תיעוד שלה או בדיה מוחלטת. המהלך שבין הכוח לפועל, בין הדמיון לדימוי, הטרנספורמציה החומרית, הם מיד סוג של התחזות. ההתחזות היא פרקטיקה מקובלת באמנויות, בעיקר אמנם באמנויות הבמה, אך גם באמנות הפלסטית, וההתייחסות למושג היא רחבה יותר. בהקשר זה אני חושבת על גדעון גכטמן, עם העבודות שבהן ההתחזות החומרית בולטת, של יצירת חומר גבוה מחומרים מתכלים, או כמובן מודעות האבל המפורסמות שלו. ההתחזות החומרית והעמדת הפנים המפתיעה עומדות ביחס הפוך לאמנות הגוף שלו, שדווקא השילה כל מסכה או פרקטיקה של התחזות והציגה את הגוף החולה, מנושל מכל פסאדה.

איתי זיו, ליהי חן ורות פתיר, מבט כלליסאלי הפטל נווה, שאצרה את התערוכה, מציינת עוד דוגמאות בולטות, כגון סינדי שרמן, הלובשת ומשילה מעליה זהויות שונות, או דמויות בדויות המגוללות ביוגרפיות פיקטיביות כמו ז'וסטין פרנק של רועי רוזן. קיימות עוד דוגמאות רבות, כולן נובעות מעצם הפרקטיקה האמנותית הטומנת בחובה טרנספורמציה, חיקוי והעמדת פנים. העבודות המוצגות בתערוכה הנוכחית מתייחסות להיבטים שונים של התחזות, חומרית מושגית, או כזאת הנוגעת בהתחזות והעמדת הפנים של מנגנוני האמנות עצמם. ליהי חן יצרה במרפסת הגלריה את המיצב "בהפרעה". המיצב הוא סביבה בוטנית אוטרקית. עציצי פרחים, צמחים טרופיים וציפורים מונחים במרפסת הנעולה, ועל הרצפה מונח שטיח אדום כשל בורדל. הצמחייה כולה מזויפת, מתחזה, עשויה נייר, והסביבה כולה, המתחזה לעולם עשיר וצומח, מוכפלת באמצעות מראה גדולה. צמחיית בנק הפועלים הזו יוצרת מראה עצוב, והמרפסת הסגורה בשער ברזל היא סוג של פרפראזה על "גן נעול", אך עלוב ומכמיר כמו בורדל של נשים זקנות ובלות.

סביבה בוטנית אוטרקית. ליהי חן, "בהפרעה", מיצב, 2012העיסוק של רות פתיר בעבודה "מוסי רז אמן פרפורמנס" נוגע בהתחזות ממקום אחר. העבודה מורכבת משני חלקים, בחלק הראשון נשמע קולו של מוסי רז כקריין/במאי הנותן הוראות בימוי על רקע צילומים מערוץ הכנסת - "הגבר עם הכיפה השחורה, לגרד באוזן", "לעשות זום על טפסים", "לצלם יציע עליון" וכו'. מליאת הכנסת הופכת לבמה וחבריה לשחקנים, סטטיסטים או סתם מתחזים. בחלק השני של העבודה, הבנוי כפורמט של סרט תעמולת בחירות, רז יושב ומקריא מניפסט, תוך הצהרה שהוא אמן פרפורמנס (המניפסט מתבסס על מניפסט של מרינה אברמוביץ, "אמנות הרעש" של לואיג'י רוסולו). העבודה מוקרנת על גבי בימת עץ שעליה מוצבים שני אובייקטים - דגל עשוי נייר ויציקת בטון גיאומטרית, פרופס שהתחזו לפיסול. יציקת הבטון מופיעה בסרטון עצמו כלוגו של חברת השידור הפיקטיבית. פתיר יוצרת בעבודתה מרחב מדומה המתחזה למוכר ולקיים. באמצעות הטקטיקה האירונית היא דנה ביחס לתפקידה של היצירה האמנותית ומיקומה במרחב שבין מציאות לפיקציה, בין אמת לשקר, לצד ערעור וטשטוש הגבולות בין אקטיביזם אמנותי לאמנות מיצג. פרופס שהתחזו לפיסול. רות פתיר, "מוסי רז אמן פרפורמנס", מיצב וידאו, 2012

אבל את ההצגה גונבת העבודה של איתי זיו. תערוכה שהיתה יכולה להישאר תיאורטית או מושגית מקבלת הומור, לחלוחית ובשר. העבודה של זיו, כנה ומצוינת, אינטליגנטית ומצחיקה, מגחיכה את תעשיית האמנות שבה נוצרים מוצרים על פי הזמנה (במקרה זה עבודה בנושא "התחזות") ומבקרת את התנהלותו של שדה האמנות.המיצב של זיו, "Sorry", מורכב מצילומים והדפסות A4 המונחים על שולחן תצוגה, עדות לניסיונו הכושל של זיו להיענות להזמנת האוצרת וליצור עבודה לתערוכה. הניסיונות שלו כוללים פנייה לדוד רובינגר להשתמש בצילום המיתולוגי של הצנחנים בכותל, צילומים של מכרים כהומלסים, של הומלסים כרופאים, וגולת הכותרת, עבודת וידאו ובה פנייה ישירה ונרגשת לקהל המבקרים המתנצלת על כך שלא עמד במשימה. זיו מפרק לגורמים את פעולת ההתחזות, מציג רצף נרטיבי הומוריסטי המתחיל בניסיון ההתחזות ומסתיים בחשיפת השקר. זוהי תערוכה קטנה ומצומצמת, שהעיסוק שלה פונה למבט פנים אמנותי, כמו גם תרבותי נרחב יותר. אני חושבת שהיא אקספוזיציה לתערוכה גדולה יותר, שתעמיד עבודות נוספות שיבחנו את המושג על צדדיו השונים. מה שבטוח, צריך לפנות לאיתי זיו מספיק זמן מראש, כדי שבכל זאת יספיק ליצור משהו.

*#