פורצי גבולות: אמנים ישראלים שהצליחו מעבר לים

האהבה לאמנות, החשש מכישלון, ההחלטה לעבור לחו"ל ורגע הפריצה הגדולה - שלושה אמנים ישראלים שהחליטו לקחת סיכון ולטוס בעקבות חלומם, הפכו לסיפור הצלחה בינלאומי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

בעוד שאת השגיהן של בר רפאלי ואסתי גינזבורג בחו"ל ממהרים כל כלי התקשורת לסקר, יש מי שמצליחים מעבר לים בשקט ובנחישות. אמנים ישראלים כבר מזמן כבשו מקום של כבוד בסצנה הבינלאומית, עם נציגיות במוזיאונים והגלריות החשובות בעולם. שמות כמו מיכל רובנר, גידי רובין, ניר הוד, מרים כבסה ועוד רבים אחרים, מוזמנים להציג תערוכות יחיד באופן שוטף. מתברר, שבאמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה. עם הרבה רצון, כישרון ועבודה קשה, יש מי שהצליחו לעשות את זה בגדול. הכירו שלושה אמנים ישראלים שפרצו את הגבולות המקומיים, ועושים חייל בחו"ל.אלינור קרוצ'י

תעודת זהות: ילידת 1971, נולדה בירושלים, כיום חיה ויוצרת בניו יורק.

ז'אנר מרכזי: צילום

נקודת זינוק: בגיל 15 לקחה קרוצ'י את המצלמה של אביה, והחלה לצלם את אמה בתדירות גבוהה. באותה שנה, נרשמה לחוג צילום בבית הספר מוסררה בירושלים, ולמדה אצל אבי סבג (מייסד בית הספר), שבמהרה זיהה את כישרונה וסייע לה למצוא את הכיוון שלה. כילדה וכנערה, קרוצ'י ניגנה על פסנתר, למדה משחק אצל ניסן עתיב, למדה ריקוד באקדמיה למחול, אך דבר לא תפס אותה כמו עולם הצילום. החלטה לעבור לחו"ל: קרוצ'י עברה לניו יורק ב-1995 מיד עם סיום לימודיה בבצלאל. "זה היה שילוב של אומץ ותמימות", היא מספרת, "לעיתים עד כדי חוסר הבנה למה שצפוי". תמיד חלמה להוציא ספר של עבודותיה,  ומההתחלה היה לה ברור שניו יורק היא המקום הנכון לעשות את זה בו. "בבצלאל", היא מסבירה, "לא תמיד הרגשתי שאני מקבלת את הגיבוי והתמיכה שקוויתי לקבל. במובן מסוים הנסיעה לניו יורק הייתה מעין בדיקת יכולות". 

קלוז אפ על האמנות: כאמור, עבודותיה הראשונות של קרוצ'י היו אישיות מאוד. באופן אינטואטיבי, היא החלה לתעד את אימה, ובהמשך גם את עצמה. "במהלך הלימודים בבצלאל חששתי שהצילומים שלי נטולי אמירה", מגלה קרוצ'י, "ולמרות התחושה הכללית בלימודים, היו לי שני מורים, שמחה שירמן ויגאל שם טוב, שכן דחפו אותי להמשיך ולתעד את הרגעים האישיים בחיי". גם היום מתמקדת קרוצ'י בצילומיה בעיקר בבני משפחתה, ודרכם מספרת על בני אדם, אהבה, חושניות, געגועים ואובדן.רגע של ניצחון: ב-2001, בפער של חודשים ספורים, זכתה קרוצ'י בשני הפרסים החשובים ביותר בתחום הצילום בארצות הברית: פרס אינפיניטי לצלם צעיר ומלגת גוגנהיים. בבת אחת חוותה רגעים מתגמלים של הכרה גדולה, שבאו אחרי לא מעט רגעי יאוש. "הדרך שעשיתי, מהרגע שהגעתי לניו יורק ועד לפרסים, הייתה מאוד ארוכה ומייגעת", היא משתפת, "כשבבת אחת הגיעה ההכרה, זו הייתה תחושה חזקה של התגשמות".

תערוכות חשובות: בין היתר, תערוכת יחיד ב-2003  ב- Gagosian Gallery בלונדון, בשנת 2010 ב- James Hyman Gallery בלונדון ובימים אלו בדיוק הסתיימה תערוכה קבוצתית שהשתתפה בה ב- Moma בניו יורק.

אוספים ידועים: בין השאר במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (מומה), מוזיאון ברוקלין לאמנות, מוזיאון יוסטון לאמנות.מצלמת רגעים פרטיים. "אמא דואגת" של אלינור קרוצ'י"

גלריות מייצגות: גלריה טבי בישראל, James Hyman Gallery בלונדון ו- 51 Fine Art  Photography בבלגיה.

מקורות השראה: לבד מאימה, שהייתה השראה ליצירתה מאז ומתמיד, קרוצ'י מצלמת הרבה את שני ילדיה בני השש. "הם מקור ההשראה הגדול ביותר של חיי", היא אומרת, "יחד עם כל מה שלמדתי בהרבה פחות כישרון מצילום -מוזיקה קלאסית, משחק, מחול וכדומה".

תעודת זהות: יליד 1967, נולד בתל אביב, כיום חי ויוצר בלונדון.

ז'אנר מרכזי: צילום ווידאו ארט.

נקודת זינוק: "קשה לי להגדיר את הרגע שבו האמנות נכנסה לי לחיים", מספר אורי גרשט, " במובן מסוים היא תמיד הייתה שם ברקע". בילדותו, אביו היה בעלי קולנוע "פריז" בתל אביב, וגרשט הילד, גדל בין הכיסאות למקרן. "תמיד התעניינתי גם בצילום וגם בקולנוע, ואחרי שהשתחררתי מהצבא, החלטתי לקחת קורס בצילום בבית הספר קמרה אובסקורה". חופשה בלונדון בגיל 21 שאבה אותו אל המקום, והוא מצא עצמו יותר ויותר מתעניין בתחום. מה שהחל כתחביב הפך מבחינתו ליעוד בחיים. מה שהחל כתחביב הפך מבחינתו ליעוד בחיים. עבודה של אורי גרשטהחלטה לעבור לחו"ל: גרשט עבר ללונדון ב-1988, מתוך רצון לברוח ממה שהוא מכנה "סיר הלחץ הישראלי". הוא חיפש מקום שיתן לו את החופש לגדול ולהתפתח באנונימיות מוחלטת, ומבלי להצטרך לתת דין וחשבון תמידי. ב-1989 החל את לימודיו בצילום ב- University of Westminster,  ולאחר מכן המשיך ללימודי תואר שני ב- Royal College of Art. "ההחלטה לעבור לחו"ל הייתה מאוד אינטואטיבית בשבילי", הוא מגלה, "מעין תהליך אורגני שהתפתח".

קלוז אפ על האמנות: הרבה מעבודותיו של גרשט הן תולדה של מסעות למקומות היסטוריים טראומטיים, שמשמעותיים עבורו באופן אישי (בין היתר, סריבו, אושוויץ ואוקריינה). לא פעם הוא מבקש לחקור את מערכות היחסים המתקיימות בין צילום, קולנוע וטכנולוגיה, תוך שהוא נוגע בשאלות פילוסופיות אודות תפיסה אופטית, תפיסת הזמן ובעיקר אודות מערכת היחסים המתוחה בין הדימוי הצילומי למציאות. "מסקרנים אותי מקומות בהם מצד אחד יש מלחמה עקובה מדם, ומצד השני חיים אנשים בנוחות מנוונת. במילים אחרות, כיצד רגעים סימולטנים של הרס וחורבן יכולים לעלות בקנה אחד עם רגעי איחוד וקרבה". עבודותיו המרתקות מייצרות אמירה חזקה על חיים בסתירות פנימיות, על הכמיהה ליופי אל מול אכזריות ואלימות, וכיצד ניגודים קיצוניים מנסים להתיישב יחד. מסתכל איך הניגודים משתלבים יחד. אורי גרשט (צילום: דודו בכר)רגע של ניצחון: "אחד הרגעים המכוננים בקריירה שלי", הוא מספר, "היה מבחינתי ב-2002, כשבפער של חודש הצגתי תערוכת יחיד ב- Tate Britain בלונדון, ובהלנה רובינשטיין בתל אביב".

תערוכות חשובות: בין היתר, תערוכת יחיד בשנת 2002 ב- Tate Britain בלונדון; תערוכת יחיד בשנת 2005/6 ב- Photographers' Gallery  בלונדון; תערוכה קבוצתית בשנת 2006 ב-Victoria & Albert Museum ובשנת 2007 ב- Tate Modern בלונדון. באופק מתוכננות לגרשט תערוכות מוזיאליות  רבות, ובין היתר, ב-2012, תערוכות יחיד מקיפה במוזיאון Fine Art Boston, שתוצג ככל הנראה גם ביפן, וכן תערוכת יחיד במוזיאון סנטה ברברה. 

אוספים ידועים: מוזיאון גוגנהיים בניו יורק, מוזיאון לאמנות מודרנית בסאן פרנסיסקו, מוזיאון הטייט בלונדון, מוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון תל אביב, בנק דויטש וזה רק על קצה המזלג.

גלריות מייצגות: גלריה נגא בתל אביב, CRG בניו יורק, Mummery+Schnelle בלונדון ו- Angles בלוס אנג'לס.

מקורות השראה: בראש ובראשונה נגה אנגלר אשתו (אמנית מצליחה בפני עצמה). ציור היסטורי מהמאה ה-17 גם כן מהווה השראה לצילומיו, ובמיוחד אמנים כגון זורבארן וקוטאן. היו רגעים בהתפתחותו כאמן שגם צילום עכשווי היווה השראה עבורו, אך כיום לדבריו זה מקור פחות משמעותי. בנוסף, ניזון גרשט גם מטקסטים פילוסופיים, במיוחד כאלו העוסקים באובייקטיביות וסובייקטיביות, מדע ואמונה.

תעודת זהות:  יליד 1980, נולד בירושלים, כיום חי ויוצר בפריז. ז'אנר מרכזי: פיסול, וידאו וצילוםנקודת  זינוק: "התחלתי לצייר כבר בגיל העשרה", מספר גרובר, "אבל במקור התכוונתי בכלל ללמוד קולנוע. אחרי שעברתי לפריז התחלתי לעבוד לפרנסתי בשדה התעופה אורלי במחסן מלא בחפצים, חבילות, מארזים וקונטיינרים, ותוך כדי משמרות לילה ממושכות מצאתי את עצמי מצלם אותם". הנוכחות של האובייקט נהייתה משמעותית יותר ויותר בגוף העבודה: "כשהבנתי איך להתייחס לתצלומים כאובייקטים, באופן טבעי התחלתי להתעניין גם בפיסול". לאחר שנה החליט ללמוד אמנות, וצילומיו הרבים שימשו אותו לבניית תיק עבודות מרשים. המדיום של מיצב וידאו התווסף מאוחר יותר דרך המחקר הפיסולי שמעסיק אותו. הכל התחיל במחסן בשדה התעופה. אסף גרובר בסטודיו (צילום: virginie schreyen)

ההחלטה לעבור לחו''ל: ב-2002, כשנה לאחר סיום השירות הצבאי, רצה לחוות למשך תקופה תרבות אחרת, ולגור מחוץ לגבולות ישראל. "חלמתי על ארצות הברית", הוא נזכר, "התלבטתי בין ניו יורק ללוס אנג'לס, אבל מי שהייתה אז חברה שלי העדיפה את אירופה". כך, מצא את עצמו בבירה הצרפתית. מה שתוכנן להיות נסיעה לתקופה מוגבלת, הפך לכמעט עשור של עשייה מרתקת והתפתחות מעבר לים.

קלוז אפ על האמנות: כיום מתמקד גוף העבודות של גרובר בעיקר בכוחות שטומנים בתוכם סוגים שונים של חומרים. הוא בוחן יסודות ושורשים גשמיים או תת הכרתיים, תרבותיים ופחות תרבותיים, דרך דו–מימד, תלת–מימד ותנועה (וידאו). בעבודות רבות הדבר בא לידי ביטוי בעיסוק בשיווי משקל והיפוכו. למשל, משהו קל המשמש כתשתית או כעמוד התומך למשהו כבד. ארגון מדוד ומחושב המגיע לשיא בהתפרצות או בתנועה שרירותית, לעיתים באלימות, לעיתים בעדינות ולעיתים בגיחוך "כמו מכת הפתיחה של משחק ביליארד; יש חוק ויש סדר, פעם היא מתבצעת בידי חובבן ופעם בידי מקצוען", הוא מסביר. בימים אלו בוחן גרובר בסטודיו שלו את האפשרות של שימוש בסמלים לצורך יצירת עבודות מופשטות.

רגע  של ניצחון: ב-2008, במהלך אותו החודש בו סיים את לימודיו ב'בוזאר', אחד מבתי הספר היוקרתיים ביותר לאמנות באירופה, זכה גרובר בפרס הנחשב "ידידי בוזאר", המוענק מטעם אנשי מפתח בעולם הצרפתי. באותה תקופה השתתף בתערוכה ’מרחק–מאחורי הגב של ריצ'ארד דיקון' בגלריית ברנארד ג'ורדן בפריז, לצד הצייר גרגורי קומיניס ואמן המיצב גיום קונסטיינטן. מיד עם סיום התערוכה התקבל לריזדנסי ה'היסק' H.I.S.K לתקופה של כשנתיים בגנט שבבלגיה. "מצד אחד", מספר גרובר, "זה היה חודש שסימן הכרה גדולה והתרגשות. מצד שני זה היה רגע שהביא עימו החלטה לעבור אל בלגיה הקטנה: מרחב שהמרקם הפוליטי–חברתי שלו הזכיר לי את ישראל". והוא מוסיף: "זה ריתק אותי כאורח זר לחיות במקום שבו הקונפליקט ה’אנדוגמי’ של זהות נגלה באופן מנומס ומאופק כביכול, אחר מזה שהכרתי. ההיסטוריה והאמנים הבלגיים שתמיד משכו אותי נהיו מאד נגישים. מג'ימס אנסור ורנה מגריט דרך מרסל ברוטהארס ועד לפרנסיס אליס שגר במקסיקו ונולד בבלגיה או גבריאל קורי שנולד במקסיקו וחי בבריסל". בהקשר זה גרובר מרגיש שהתקופה בבלגיה היוותה נקודת פריצה בחשיבה האמנותית שלו.תערוכות חשובות: בין היתר, הציג בגלריות Christine Konig בוינה, Bernard Jourdan בפריז, Thaddeus Ropac בפריז, Martin van Zomeren באמסטרדם ובגלריות רבות נוספות ברחבי אירופה.

אוספים ידועים: יצירותיו של גרובר בעיקר מצויות באוספים פרטיים חשובים באירופה. בין היתר באוסף של ז'יל סילברמן בפריז, מרצ'אלו פוריין באיטליה, הוווארט בבלגיה וואסארי בארגנטינה.נמשך למקום שבו הקונפליקט היה מנומס ומאופק. אסף גרובר, "התחשבנות", 2008

גלריות מייצגות: כרגע במגעים עם גלריה באירופה אך מנוע מלפרט.מקורות השראה: גרובר סופג רבות מהקולנוע שמהווה השראה גדולה עבורו. "אנרי ז'ורז' קלוזו וג'וזף לוסי הם במאים מאד דומיננטיים בעיניי, ואני נזכר בסצנות שלהם רבות במהלך העבודה". בנוסף גם מערבונים (בעיקר של ג'ון פורד) וסרטי הפקות ענק הוליודיות, בהם סרטי נעורים כמו 'זאב צעיר', מדברים אליו באנרגיה הפיסולית שלהם. אמנים שנותנים לו השראה הם בין השאר בואטי, ג'ון בוק, אבסלום, גרי יום ונחום טבת. בנוסף, אייל יונתי, מוזיקאי ישראלי ופרפורמר בעל נוכחות טרנסצנדנטלית , סבא שלו ז''ל שהיה נגר, בעל מסעדה, חנווני, יועץ מס וזייף מסמכים בזמן המלחמה ואבא שלו עו''ד בכל רמח איבריו וגם ספורטאי מחונן.עוד במרחב הגלובלי פועלים במרץ ועושים לנו הרבה כבוד: גידי רובין (לונדון), ניר הוד (ניו יורק), אבנר בן גל (ניו יורק), תמי נוצני (פריז), מרים כבסה (ניו יורק), נגה אנגלר (לונדון), אלדר פרבר (ברלין), אריק לוי (פריז), יגאל עוזרי (ניו יורק), יעל ברתנא (אמסטרדם) -  ואלה כמובן רק חלק קטן מהרשימה.

יעל גוטרייך אורון www.facebook.com/gutiart

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ