אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הברלינאים: למה אמנים ישראלים שעברו לברלין ממשיכים להתעסק בנו?

המאייר גבריאל בן משה ואמנית המיצב ליאור וילנצ'יק הרגישו שברלין היא המשך טבעי ללימודים, הצייר אדר אביעם ויוצרת התיאטרון ניבה דלומי ביקשו מרחק פיזי ונפשי. שני זוגות אמנים ישראלים שעברו לברלין בשיחה על אמנות, התאקלמות וזוגיות

תגובות

ההערכה היא שבברלין גרים כיום עשרת אלפים ישראלים, רבים מהם אמנים. המחירים נוחים, הסצנה התרבותית שוקקת, ובשל ההיסטוריה המשותפת, אף אחד לא יעז להעיר הערה שאיננה במקומה. כשהממשלה בעצמה זורקת הצעות - למשל שר הביטחון אהוד ברק - שמי שלא יכול להתמודד עם המצב, שיעבור לפינלנד או לשווייץ, ונעשים ניסיונות להעברת חוקי חרם על אמנים משתמטים, ואם לא חוקים לפחות לחץ פסיכולוגי־חברתי, המסר לציבור הוא ששירות המדינה נעשה בעיקרו על ידי השירות הצבאי, ומקום התרבות - בתחתית.

» איתמר הנדלמן סמית מבקש סליחה מברלין» הילה גולן על ההצגה "פוליו"» עלמה יצחקי שותה בגלל ביבילצד התיאוריה והתחושה הכללית, קיימים הסיפורים הפרטיים, על האמנים שארזו את מיטלטליהם ועזבו, אך ממשיכים לעסוק בתרבות ובחברה הישראלית מ"שם". גבריאל בן משה (הידוע בכינויו Gabriel S Moses) מעולם לא מצא את מקומו בתוך "תרבות המאצ'ו המקומית", לדבריו, "מלבד האוכל". בן משה הוא מאייר, מחבר נובלות גרפיות ועוסק באמנות סיקוונס. אם לא הבנתם חלק מההגדרות, זה רק מוכיח את מקומה המצומצם של האמנות בחברה ובשיח המקומיים.

עיר מפתה לאמנים צעירים. ליאור וילנצ'יק וגבריאל בן משה (צילום: שרון וילנצ'יק)

אתה מוכן להסביר?"אמנות סיקוונס היא המונח הרחב יותר לשדה שבו כלול גם הקומיקס. כל דימוי שצויר בשנים האחרונות עומד בפני עצמו לתצוגה, אך מתפקד גם כחלק מרצף הכולל דימויים, טקסט או כל סוג תחביר של סימנים. אלו יוצרים בסופו של דבר את הנובלות הגרפיות. שני הספרים שפרסמתי, 'Subz' ו' Spunk', פירקו את זהות המתבגר הישראלי העמיד, בן מעמד הביניים הגבוה, השבע, שנקרע בין זהות וירטואלית בינלאומית לזהות גשמית במדינת מלחמה פריפריאלית. הפרויקט החדש שאני עובד עליו מכיל דימויים של גלים וטינייאג'ריות מתפוצצות - תרחיש אפוקליפטי של עתיד קרוב, משהו בסגנון 'ילדות צנומות עם סמארטפונים משמידות את העולם כי משעמם להן בפרברים'".

העיסוק של בן משה בפריפריאליות ובפרברים הישראליים מעלה באוב גם את להקת הפרברים רפיוג'יז שבה היה חבר, המתועדת ומוזכרת גם בספריו. הפרברים שילבו בעיקר היפ הופ ופאנק, ושרו על מכבים-רעות, האזור שבו גדלו, כעל "גטו של אסון חברתי בו כנופיות, סוחרי סמים ושאר קשי יום מוצאים את עצמם במאבק מתמיד".

"זהו אסקפיזם שנדמה מפתיע בהתחלה, שהרי הוא מנוגד לסביבה הטבעית הטעונה - ישוב השוכן על הקו הירוק בגבול עם פלסטין - ובכל זאת מתגלה כנגזרת של פרבר אמריקאי משעמם טיפוסי, שמעורר בנוער שבו את הצורך לפנטז, לגחך ולברוח. לצד היצירה, אני מרצה ומעביר סדנאות במסגרת התוכנית הפדגוגית New Faces בנושא חינוך לסובלנות".

גטו של אסון חברתי:

בת זוגו, ליאור וילנצ'יק, היא אמנית מיצב שעוסקת גם בהפקה ואוצרות של תערוכות קבוצתיות. כילידת תל אביב היה ברור לה שהיא טיפוס עירוני, וצריכה לגדול בתוך ערים ואליהן.

אז למה דווקא ברלין?"ברלין נחקקה בתת מודע שלי ושל חבריי ללימודים כהמשך טבעי. רובנו הרגשנו שלשם פנינו מועדות, לעיר רחבת ידיים, עדכנית ובועטת וגם מסורתית ואלגנטית, זולה למחיה ומפתה לאמנים צעירים שאין להם מה להפסיד. סופר לנו שמדיניות ההגירה בגרמניה היא מהפתוחות יותר, וגם אמרתי לעצמי שזה זמני, שתמיד אפשר להתחרט, והטיסה לתל אביב אורכת רק ארבע שעות. נוסף לכך, יש לי משיכה אינטואיטיבית לתרבות חזותית גרמנית, בייחוד לאמנים גרמנים ולשפות עיצוב מודרניסטיות". "באמנות אני חוקרת מרחבי מחיה עירוניים ואת הקישוטים המוכלים בתוכם", מספרת וילנצ'יק על היצירות שלה, "שאריות תרבות עם נוכחות ויזואלית חזקה של מטענים היסטוריים. הדימויים שנוצרים מאופיינים באסתטיקה עממית ומכילים ייצוגי טבע עשיר, שמוגש באווירה סינתטית, מלאכותית ומרוככת. התצלומים מהווים בסיס ליצירת קולאז'ים דיגיטליים, הדפסים, רישומים ופיסול. התוצרים הסופיים נראים בעצמם כצורות חדשות של קישוט טעון. אף פעם לא הבנתי מדוע אני צורכת דווקא את החומרים החזותיים האלו, ורק אחרי כמה שנים בברלין אני רואה שסביבת המחיה שבה גדלתי והתחנכתי, במרכז תל אביב, היא בעצם תוצר ישיר של אותו עולם תרבותי של השורשים האירופיים ומורשת הבאוהאוס. המעבר לגרמניה גרם לי לפרק ולחדד שאלות של זהות תרבותית ועל כך אני מודה מאוד". לבן משה יש תשובה פשוטה יותר לגבי הבחירה בברלין, הוא מצטט את מרלה סינגר ב"מועדון קרב": "יש קפה חופשי וזה זול יותר מללכת לסרט".

שאריות תרבות עם נוכחות ויזואלית חזקה. ליאור וילנצ'יק, "Rose Bible Napkins"

זוג אמנים נוסף שעבר לברלין לפני שלוש שנים הם הצייר אדר אביעם ויוצרת התיאטרון ניבה דלומי. "היו הרבה דיבורים על לנסות לראות קצת את העולם הגדול ולחיות בחו"ל", מספר אביעם, "אבל מבחינתי זה נהיה הכרחי אחרי שירות המילואים האחרון שעשיתי. היו מילואים קשים, נכנסתי לדיכאון חודש לפני השירות וחודש אחריו. הרגשתי קרוע, מצד אחד היה לי חשוב להיות עם החברים ולהיות חלק מהסטטוס החברתי הזה: מילואימניק... שירתתי בגדוד 50, שזה הנחל המוצנח, זה כבוד", הוא מדגיש, "מצד שני סבלתי מהאלימות ומשירות בזמן כיבוש. אמרתי לניבה שאני לא יכול יותר, אם רוצים לעבור לחו"ל זה חייב לקרות לפני המילואים הבאים, אחרת אני לא יודע מה אני אעשה".

לא מזיז לנו מה חושבים. ניבה דלומי ואדר אביעם (צילום: יערה אורן)

אז עכשיו אתה גם יורד וגם משתמט."זה מצחיק אותי, מעולם לא חשבתי על המונחים האלה ופתאום אני גם יורד וגם משתמט. זה כן מפריע שככה ישראל בוחרת להתמודד עם אזרחים שלה שבחרו בדרך אחרת מהקונבנציה, כל פרסומות ה'ישראלי אמיתי לא משתמט' והקריאה של משרד הקליטה לחזור. פגשתי סטודנטים מדנמרק שממומנים על ידי מדינתם על מנת שיוכלו ללמוד בכל מקום בעולם. הם אשכרה אומרים להם 'לכו, תראו עולם, תגורו בחו"ל, זה בסדר'. בישראל זה נחשב שלילי ותוך כדי יש הטפה ואיומים. לא מזיז לי מה חושבים, אני חייתי בישראל וראיתי איך זה משפיע עלי, לא תודה. לחיות בברלין זה מרחק פיזי ונפשי, יש לזה כוח להשכיח ולעמעם".

"ברלין היא לא הבית שלי", תורמת דלומי, "היא העיר שבה אני חיה כיום. אני לא יודעת אם אי פעם אוכל להגיד שהתאקלמתי לחלוטין, ולא חושבת שאני שואפת לשם. תחושת הזרות היא חלק מלחיות לא בישראל. לפעמים אני מרגישה את זה חזק מאוד ולפעמים כמעט ולא, אבל זה תמיד נוכח".

ההצגה האחרונה שלך "פוליו" זכתה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר."את 'פוליו' יצרתי עם הילה גולן ואריאל ניל לוי. משתתפים בה גם ההורים שלנו וילדים מבית הספר היסודי הערבי אל-מנארה, שבו מתרחשת ההצגה, שמתעסקת בחינוך בכלל ובחינוך ישראלי בפרט. היא שואלת לגבי מערכת החינוך שלנו, מה הערכים שמובילים אותה ואיזה מבוגרים מלמדים אותנו להיות. כשסיימתי את הלימודים בתיאטרון הגוף, בית ספר לתיאטרון פיזי, העליתי בצוותא יחד עם רוני ברודצקי את ההצגה 'כי אמיתי היא', שהתעסקה בילדות בקיבוץ של שנות ה־80 על רקע התפוררות ופירוק הגוף השיתופי. אחרי שנה עברנו לברלין. המציאות שבה אני חיה משפיעה באופן ישיר על האמנות שלי. לעובדה שאני חיה בארץ זרה יש נוכחות בכל הפרויקטים. ההצגה 'דקת דומייה', שעלתה בברלין, הגיעה לפסטיבל עכו 2010 וזכתה במסגרת 'עכו 2', ומתעסקת בקשר שבין ישראל וגרמניה ובקשר שבין אדם לעם ולאן הוא מוביל. היא עלתה מאז עוד כמה פעמים בארץ וממשיכה לרוץ ברחבי גרמניה".

ניבה דלומי ב"פוליו" (צילום: דן הירש)

הקשר שלך עם גרמניה הוא גם הקשר עם סבתך, שחיה בברלין עד מלחמת העולם השנייה."סבתי נולדה פה, היא נפטרה לפני עשר שנים, ביקרתי בבית שלה. כאב לי מאוד שפספסתי את ההזדמנות לדבר איתה בשפתה, שכן היא לא ידעה כל כך טוב עברית, ולא זכיתי לשמוע מה היא זוכרת ומה היא חושבת על זה שאני חיה כאן. אני מרגישה שפספסנו את החלק המשמעותי ביותר במערכת היחסים בינינו. כשעברתי לכאן הייתי חולמת עליה הרבה".

געגוע זאת אחת הסיבות לשתף את ההורים שלכם ב"פוליו"?"הרבה זמן הילה רצתה לעשות משהו עם המשפחה, ובמקביל אבא שלה ממש ביקש להשתתף. כשאמא של אריאל שמעה את זה היא מיד התלהבה מהרעיון, כי החלום שלה היה להיות שחקנית. אבא שלי התלבט אבל החליט לשתף פעולה, זאת באמת הזדמנות לבלות עם ההורים כמו שלא יוצא לנו ולא יצא בשנים האחרונות. מעבר לכך התעסקנו בחומרים אישיים, ולהורים יש חלק משמעותי במערכת החינוך הישראלית. הם עברו בה בתור תלמידים ושלחו אותנו לבית הספר. זאת היתה הזדמנות לעסוק בזה יחד, לבחון תוך כדי תהליך יצירתי איך היא השפיעה עליהם ומה אומר עבורם לחיות בארץ כשהילד שלך בחר לא לחיות בה כרגע".

גם אביעם מושפע באופן ישיר מהמציאות שבה הוא חי, מטראומות הצבא ומהמציאות הישראלית."אני מונע מהחיבור האמוציונלי-פרטי לדימוי וסיפור. בתהליך מתערבבים לתוכם הרבה הומור וכאב, מין ואלימות, עולם של גברים ועולם של ילדים, צבעים עזים, קווים שבורים, גרוטסקה, יופי, פוליטיקה ותרבות. לדוגמה, בציור 'בשמי ערב כחולים בשמי ערב צלולים', שם הציור לקוח מפתיחה של ספר ילדים שהיו מקריאים לי לפני השינה. והתוצאה היא מעין חלום בלהות ילדותי, מישמש מוזר של תאונת דרכים לילית, מחבל מתאבד פורנוגרפי ונביא אדיפלי עקור עיניים, שמתכנסים לתוך סצנה פנורמית של אסונות".

חלום בלהות ילדותי. אדר אביעם, "Starry Night"

לשני הזוגות האיר המזל פניו, בן משה ירש אזרחות איטלקית, ודלומי גרמנית."מדיניות ההגירה בברלין נוחה מאוד לישראלים", מספרת וילנצ'יק, "צריך להדגיש - לישראלים. בהתחלה חייתי בעיר כסטודנטית לשפה ולאחר מכן הגיע הצורך בהתאזרחות ברמה זו או אחרת. למזלי החבר שלי הוא גם איטלקי. התחתנו בדנמרק באווירה כפרית של המאה ה־15 - חתונה אזרחית - ומאז אני תושבת האיחוד האירופי". אביעם מאשר: "האזרחות של ניבה והעובדה שאנחנו נשואים אפשרו נחיתה מאוד רכה. אני קיבלתי ויזה באופן מיידי, ובשנה הראשונה קיבלנו סל קליטה שכלל לימודי שפה כל יום ועזרה סוציאלית".

איך היתה ההתאקלמות עצמה?בן משה: "תרבותית היה קל. מילדות אני רגיל לעבור בין ארצות וערים ולדלג בין סביבות לימודים ועבודה בשפות שונות. כלכלית היה פחות פשוט. בהתחלה נסעתי לירידים שונים למצוא הוצאה לאור. הכסף נגמר מהר ועבודה עם לקוחות ישראלים אונליין לא מיהרה לבוא. מצאתי את עצמי מנגן בפארקים ובבתי קפה משונים, בשלב מסוים גם עבדתי בהכנת חומוס, בכל זאת ישראלי".

וילנצ'יק: "משחק פינג פונג בין תל אביב וברלין. אני לא בטוחה שהחיים היום דורשים מאיתנו לעקור ממקום אחד ולהתחייב לאחר. אני עדיין חוקרת את הנקודה הזו".

אביעם: "ההתאקלמות עדיין לא נגמרה ולא נראה לי שהיא תיגמר. אינני דובר את השפה היטב, אינני בקיא בפוליטיקה המקומית וגם אין לי הרבה חברים גרמנים, אבל זה אחד הדברים שאני אוהב פה. אני אוהב להרגיש קצת זר, קצת לא שייך. זה משרה עלי שקט שלא היה לי בארץ".

זוגיות של שני אמנים נשמעת לא פשוטה. "האמן שאיתו אני חיה דומה לי בצורות חשיבה מסוימות אך עבודתו מאוד שונה משלי", מספרת וילנצ'יק, "בדרך כלל אנחנו פעילים בפלטפורמות יצירה שונות, אך לאחרונה אנחנו משתפים פעולה בפרויקטים ומשלימים אחד את השני, כל אחד ביכולות החזקות לו. תוך כדי אנחנו רבים, בכיף, זה מוסיף אדרנלין להפקות". "אני וליאור מרגישים את הדופק של החיים באופן דומה", מאשרר בן משה. קשה לי לדמיין איך זה לא לחיות עם אמנית, או לצורך העניין עם בת זוג שאין לה תשוקה עזה להפוך את האבנים של העולם הסובב אותה. שנינו קריזיונרים, אין ספק, אבל בינתיים לא נשברו צלחות. פעם אחת נפלה תמונה, אבל רק כי לא תלינו אותה כמו שצריך".

זהות המתבגר במדינת מלחמה פריפריאלית. מתוך "Subz" של גבריאל בן משה

איך המעבר משפיע על היצירה עצמה?אביעם: "קודם כל היכולת לשכור סטודיו גדול ולהשקיע יותר בחומרים. בתל אביב היה לי חדר סטודיו והציורים נשארו יחסית קטנים. בתחילת השנה סיימתי ציור באורך 3.5 מטרים. שנית, התהליך שהוביל אותי לעיסוק האמוציונלי-פוליטי במושג מולדת לא היה יכול להתחדד בלי המרחק והמבט מבחוץ על הארץ".

"בברלין יש יותר זמן ויותר כבוד לזמן", מוסיפה דלומי, "את העיסוק במציאות הישראלית מברלין אני מוצאת מאוד טבעי. אני יודעת מי אני ומאיפה באתי, והמרחק מחדד את ההבנה. יש קשר חזק מאוד בין ישראל וגרמניה, בגלל שותפות הגורל בין שתי המדינות ושני העמים".

המעבר מאפשר לאמנות להיות פוליטית וחברתית יותר?וילנצ'יק: "בחודשים הראשונים חשבתי שאין לי השראה כי בישראל היו כל כך הרבה חסכים שמתוכם יצרתי. רק פה הבנתי מה התחלתי לחפש בישראל. כעת מעניינות אותי שאלות של זהות תרבותית, אני מבינה שיש חשיבות אדירה למרקם הסוציולוגי הספציפי שממנו באתי ושממנו אני מסתכלת כזרה על המקומי". בן משה: "מצד אחד אני פחות לחוץ על ה'רלוונטיות' של המסר שלי. אני בנאדם חושב, אם יש לי משהו להגיד, תימצא לכך במה. כשאין בי פחד מאיך לסגור את החודש, אני יכול להתמסר למחקרים התרבותיים ההזויים שלי. מצד שני, נהייתי חיה הרבה יותר פוליטית, בעיקר בנוגע לישראל, עכשיו ש'קל לי להגיד כשאני לא שם'. זה חשוב שיהיה לבנאדם קל להגיד, קל לנתח, קל לחשוב. שיוכל לשמוע הרבה דעות שונות במקום שיצעקו עליו הדהודים של אותה דעה ממוחזרת מערוץ מדיה אחד שמפוצל לכמה גרסאות של עצמו".

*#