אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טלנובלה בע"מ: קרן ציטר מפרקת את העולם

קו האופק האורבני של ניו יורק, המשרד מלא התככים, הבר שאליו הולכים לשתות או הצעת הנישואים ההופכת לפיאסקו - קרן ציטר זורקת את הצופה אל תוך כאוס של קלישאות

תגובות

שברי נרטיבים, משפטים מלאי משמעות לכאורה אך ריקים מתוכן מהותי, אוסף קלישאות מילוליות וויזואליות, בפסיפס המנצל את יכולות המדיום ובה בעת מודע להן, חושף אותן וכמעט קובר אותן. קרן ציטר עושה מהלך בתערוכה "Video Art Manual" הממשיך את יצירתה, הנעה בין וידאו ארט לקולנוע ניסיוני.

» "Video Art Manual" - לכל הפרטים

» תופעות הלוואי של אסתר נאור

» "בלדה לכפיל" של תום פניניהתוכן משרת את הנראות, הנראות משליכה על התוכן, והכל מעלה שאלות על אופני הפעולה של הקולנוע, האמנות, ובמקרה הספציפי הזה של הטלוויזיה והמכניזם של אופרות הסבון. הצופה יוצא מותש מעט, מבולבל, אך גם משועשע בשל הצד האירוני הבולט הנובע ממערכות היחסים הנבחנות בעבודות שלה, חברות, בגידה, תשוקה וכו', המוקצנים בשל הפריזמה הטלנובלית של העבודה.

כל פריים בעבודה החדשה "Vengeance", משנת 2012, מתפקד בכמה רבדים - הוויזואלי, התמטי והמחקרי, זה הבודק את המדיום, מפרק אותו ובוחן אותו מכמה נקודות מבט. הצילום כל כך נוכח, כך גם תנועת המצלמה, שהיא שחקן לא פחות ואולי אף יותר ראשי מאשר הדמויות.

הצילום כשחקן ראשי (מתוך "Vengeance")

גם העריכה, המוזיקה והסאונד הם שחקנים מרכזיים ביצירה הקולנועית. אך ציטר אינה יוצרת קולנוע, היא משתמשת בו אך בה בעת חותרת תחתיו. היפר המודעות של ציטר, הפירוק של כל סצנה למרכיביה הקולנועיים, יוצרים מארג מעניין, אך גם מתיש. כך למשל שיחה בין דמויות אינה בהכרח עוקבת אחר מה שהן אומרות, אלא מציגה בכלל שיחה בין דמויות אחרות, המצויות ברקע, או נעדרות מן המסך. הניסיון האינטואיטיבי לעקוב אחר רצף ליניארי נדון כמובן לכישלון. הסיפור והנרטיב אינם חשובים, אלא מרכיביהם, המסמן חשוב מן המסומן, ומעל לכל המדיום עצמו.בטקסט התערוכה נכתב כי בעבודתה מתמודדת ציטר עם הפורמט הטלוויזיוני האמריקאי של אופרות סבון יומיות, ומעבדת את התמות הקלאסיות היוצרות מערכות יחסים: אהבה, קנאה, בגידה ונקמה. הדמויות נראות בנות החלפה, העלילה נותרת שטחית באופן מכוון על מנת לא ליצור משוכה בין הצופה לאירועים. האמנית סוקרת התרשמויות וקלישאות של החברה האמריקאית שהתווספו לזיכרון הקולקטיבי, בוחנת דפוסים קבועים המושרשים עמוק בזיכרון החזותי של תרבות הפופ ומנתחת את השפעות תקשורת ההמונים על דפוסי ההתנהגות ודעות קדומות בחברה העכשווית. "סיפוריה השבורים של ציטר, המאזכרים חלום וזיכרון, מושפעים לרוב מחוויות ישירות והתבוננות אך מלאים גם בהתייחסויות ספרותיות, ציטוטים קולנועיים וקלישאות הלקוחות מהתרבות הפופולרית. שילובים של כל אלו יוצרים עבודות שהינן דרמות אקזיסטנציאליות המורכבות מז'אנרים שונים אשר לכאורה אינם מתאימים אחד לשני".

מפרקת את העולם לפירורים דקים (מתוך "Art Manual Film")העבודה "Vengeance", המוצגת בחלל הכניסה, מורכבת משלושה פרקים, כל אחד אורך כרבע שעה. זה כמובן לא משנה מאיזו נקודה מתחילים והיכן מסיימים (כמו צפייה בכל אופרת סבון, אפשר לצפות בפרק ולהמשיך כעבור חצי שנה, ונדמה שהעלילה ממשיכה בדיוק מאותה נקודה), אוסף הקלישאות רק הולך ומתגבר. אם זה קו האופק האורבני של ניו יורק, המשרד מלא התככים, הבר שאליו הולכים לשתות או הצעת הנישואים ההופכת לפיאסקו בשל תגלית על בגידה. כל שוט נראה מוכר. דמות לבושה מעיל ארוך נכנסת דרך דלת מסתובבת, מסדרון עם שטיח מקיר לקיר, סעודה במסעדה טיפוסית. המשפטים המגוחכים המושמים בפיהן של הדמויות מאזכרים את האיורים הסטריאוטיפיים בספרי הפיזיונומיה הצרפתיים מהמאה ה־19, שלהפיהם פני האדם מספקים תובנות על אופיו ואישיותו. הדמויות סטריאוטיפיות, צפויות, שטוחות, ריקות מתוכן ועונות לקודים הצפויים ביותר של תגובה ותגובת נגד.העבודה השנייה המוצגת בתערוכה, "Video Art Manual", כשם התערוכה עצמה, מציעה ניתוח היסטורי של אמנות הווידאו והתפתחותו ב־40 השנים האחרונות. היא מתמקדת בתנאים של יצירה, בהתקנת המיצג ובצפייה בווידיאו של אמנות עכשווית. כותרת העבודה מצביעה על הכיוון והעניין שהיא מציגה. העבודה עוסקת ברעיונות המלווים את ציטר, אך הארטיקולציה שונה לחלוטין. ציטר עושה שימוש באופני מבע שונים, בז'אנרים מגוונים, תיעודי ומבוים, חדשותי וחובבני. אין עלילה או קו ליניארי בעבודה, הכל נדמה אסוציאטיבי. קטעים נקטעים בגסות, מוזיקה משתתקת והופכת לדממה, טקסט הופך למלל בלתי ברור, דמויות מופיעות ונעלמות, וחוזרות וצצות. ציטר אינה מבנה עולם, אלא מפרקת את הנוכחי עד לפירורים דקים ומותירה את הצופה למצוא את עצמו בכאוס של קלישאות, של סצנות ידועות של דימויים ויזואליים מוכרים כמו סופרמן או כותרות החדשות. אך הם נותרים חסרי ערך, מסמנים בלבד, בעולם הקלישאות הכאוטי של ציטר.

ואחרי כל זה, ציטר חותמת את העבודה עם סצנה קומית משעשעת של ריקוד אירובי על הגג, מעין ריקוד רחוב מאולתר, שבו רוקדות אותן דמויות שחלפו בסרט בתפקידים שונים. גם הריקוד נראה כקלישאה, הערת שוליים על אותה הסצנה עצמה.

» קרן ציטר, "Video Art Manual". עד 30.11. גלריה נגא, אחד העם 60, תל אביב. שעות פעילות: ב'-ה' 18:00-11:00, ו'-שבת 14:00-11:00.

*#