אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בזיעת צבעיך: הרצינות הססגונית של שי יחזקאלי

תערוכת הציור של שי יחזקאלי "אגלי זיעה לנצח" מנגידה עצבות וכבדות ראש לסגנון הצבעוני ולתחושת העליצות

תגובות

"דיוקן עצמי מתרגל אשטנגה יוגה, מנסה להיעלם לחלוטין" הוא אחד הציורים הנוגים שראיתי לאחרונה. בעבודה זו, בדומה לשאר העבודות בתערוכה, משכלל שי יחזקאלי את שפתו האמנותית: השפה הכמו ילדית שלו; הדיוקן העצמי המסומן החוזר שוב ושוב בעבודות, דיוקן המורכב מדמות שהיא הכלאה בין סמיילי למיסטר פוטטו; רזון המצע לעומת עושר הצבעים - כל אלה מייצרים תערוכה אינטליגנטית ומפתיעה. תערוכה שאינה חושפת את עצמה באופן מיידי, אלא כזו הדורשת מידה של רצינות והתעמקות, ונבירה וחיטוט מתחת לאותו דימוי חייכני ומטופש, עם מבטו החלול וחיוכו המאולץ, הכפוי, המעלה גיחוך שעוד רגע יהפוך ליבבה.

» "אגלי זיעה לנצח" - לכל הפרטים "אגלי זיעה לנצח" נקראת התערוכה, המוצגת בגלריה גולי מ. למרות המראה הקליל לכאורה והפורמטים הקטנים והצבעוניים, זוהי תערוכה כבדת ראש. כותרתה (יש משמעות רבה למילים בכותרות) מרמזת על מאמץ העשייה, על מלאכת היד, על פרקטיקת יצירה סיזיפית, רחוקה מכל סקסיות היי טקית של פירוטכניקה, טכנולוגיה HD או איזושהי דיגיטציה. זהו האמן המגיר זיעה מול המצע הסרבן, העקשן, המחזיר לו חזרה דמות סמיילי מטופשת, מתריסה, ההופכת להיות דיוקן עצמי. אקט הציור עצמו, זה המגיר אגלי זיעה, הופך להיות המטרה המקודשת, הדחף הבלתי נגמר הדורש עוד ועוד, המנמיך, מגחיך ומטיל ספק בפעולה הציורית וביכולותיה המשחררות. יחזקאלי מצליח לייצר תערוכת ציורים עצובה ובעיקר רצינית ומהורהרת, שיוצרת דיסוננס לסגנון, לצבעוניות ולתחושת העליצות שהוא עוטה על עצמו.

"דיוקן עצמי מתרגל אשטנגה יוגה, מנסה להיעלם לחלוטין" (צילום: אריאל קן)עבודות רבות הן דיוקן עצמי בסיטואציות שונות של הרהור, ערעור או אימה. "דיוקן עצמי אובד עצות" מציג פנים רועדות על מצע פסים המפרק את הדמות; "דיוקן עצמי עם לב שבור, מחכה לאהבת אמת שתשוב", דמות כמעט מעוותת, בעלת פנים גדולים, סכמטיים וחסרי פרופורציה, פוקחת עיניים גדולות, דמות שהיא מיצוי של ההנמכה, של המעטפת החלולה, המסמנת. לעבודה זו, כמו לעבודות נוספות, כותרת פיוטית ומורכבת, הניתנת לסגנון ציור שהוא נאיבי וילדי לכאורה, אך מודע לעצמו, ונובע ממה שמכנה אבי כץ, שכתב את הטקסט היפה לתערוכה, "אי נחת שכישלונו בלתי נמנע". "דיוקן עצמי עם חיה" הוא החצנה ויזואלית של איום, של תת מודע המזדחל לו החוצה, על חוסר ביטחון וקיום שברירי בעולם. דימוי של חיה, שאפילו לא נראית מאיימת, לצד דמות אנושית סכמטית, ניצבת מבועתת, מתכנסת לתוך עצמה ומצמצמת את הקיום שלה לכדי שלושה צבעים והבעת פנים מבוהלת. למרות העושר הצבעוני בעבודות שלו, יחזקאלי הוא מתומצת, מזוכך כמעט, מנסה להגיע לנקודת אפס ובה לגעת בנימים החשופים, עם חיוך קטן ומתנצל."דיוקן עצמי עם לב שבור, מחכה לאהבת אמת שתשוב" (צילום: אריאל קן)מקורות ההשראה של יחזקאלי מגוונים ומעניינים, חלקם לא שכיחים באמנות העכשווית. כץ מציין את "מקורות ההשפעה הגלויים והסמויים שיחזקאלי מדלג ביניהם בזריזות בלתי מחייבת, שאף הם חלק מסוגיית הזהות וההזדהות (יחסי אני־אמן־עולם: אמנות מ'שם' ו'מכאן'), יהיו אלה לדוגמה ארוך ורפי לביא, או אולי גם מיכאל־סגן כהן והדרך שבה הוא מצרין אלמנטים ציוריים, ודמות הכלאים שלו של 'היהודי הנודד', וניאו־אקספרסיוניזם גרמני ואולי אפילו אנדי וורהול ב'דיוקן עצמי בצבעי הסוואה', וכן הלאה".אחד המקורות המעניינים שמהם שואל יחזקאלי הוא "הגדת הציפורים". הגדת הציפורים היא אחת מיצירות המפתח באמנות היהודית. היא נעשתה בגרמניה בסוף המאה ה־13, והאיורים המעטרים אותה הם של בני אדם עם ראשי ציפורים. החוקרים חלוקים לגבי הסיבה של ציורי ראשי הציפורים ומניחים כי הם או ביטוי נלעג ואנטישמי לדמויות היהודים, או נובעים דווקא מהאיסור על יצירת פני אדם. כך או כך, יחזקאלי נוטל מאמנות כתבי היד המדיאבלים, לא השראה שכיחה לאמן ישראלי בן זמננו, ומשלב דמויות עם ראשי ציפור בחלק מעבודותיו.

חיבוטי נפש והלך רוח. "לנצח" (צילום: אריאל קן)ב"דיוקן עצמי מתאבל על המתים" נראית דמות ציפורית שכזו. מעיניה זולגות דמעות, היא עומדת בפרופיל ומתאבלת על מה שנראה כחורבן או שריפה סכמטית שהתרחשה. המתים לא נמצאים כאן, רק ההתאבלות עליהם. הדיוקן העצמי הוחלף פה באיש ציפור. בעבודה זו, כמו בהרבה עבודות בתערוכה, יחזקאלי חותר תחת עצמו. מעמת בין תמה וסגנון, בין טכניקה ומהות, בין מצע רזה לצבע דשן. העימות והדיאלקטיקה מצויים בעבודות, והם המעניקים להן עושר ועניין, עומק וריבוד, אשר אינם נגלים במבט ראשון. למרות המראה האקספרסיבי והכותרות המילוליות, המסגירות חיבוטי נפש והלך רוח, הרובד הרגשי נותר סמוי ומצריך צופה רגיש ונכון לרדת לפרטי הפרטים, המוסווים על ידי המבטים המרוקנים, החיוכים החלולים והמסמנים הסכמטיים.

» שי יחזקאלי, "אגלי זיעה לנצח". עד 24.11. גלריה ג'ולי מ. בצלאל יפה 10, תל אביב. שעות פתיחה: ב'-ה' 19:00-12:00, ו'-שבת 14:00-11:00.

*#