120 עיתונאים ו-100 מיליון דולר: מוזיאון ישראל נפתח מחדש

אחרי שנים ארוכות של שיפוצים, גיוס של מעל מאה מיליון דולרים, מעבר מקורה ואולמות תצוגה חדשים נחשף היום לראשונה מוזיאון ישראל המחודש. מה מחכה לכם שם?

נטע אלכסנדר, עכבר העיר אונליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר אונליין

אם לשפוט לפי כמות העיתונאים שהתאספו הבוקר (רביעי) במוזיאון ישראל, הפתיחה המחודשת של המתחם היא אירוע בעל חשיבות בינלאומית. מעל 120 נציגים של כלי תקשורת מהארץ ומהעולם סיירו במשך שעות בין חלליו העצומים של המוזיאון, בשעה שעשרות עובדי בניין עדיין מנסים לעמוד בלוח הזמנים הבלתי אפשרי, לקראת פתיחתו החגיגית לציבור הרחב ביום שני הקרוב (26.7). ג'יימס סניידר, מנכ"ל המוזיאון שהתקשה להסתיר את התרגשותו, פתח את הבוקר בדברי ברכה נרגשים והדגיש את "המעמד ההיסטורי" שמביא לכדי מימוש את חזונו המקורי של טדי קולק מ-1965. מוזיאון ישראל ירושלים - לפרטים ולשעות פתיחהעשר סיבות תרבותיות לעלות לירושליםבהמשך, סניידר והמעצב הראשי של המוזיאון המחודש, ג'יימס קרפנטר (יחד עם משרד האדריכלים של צבי אפרת ומאירה קובלסקי) סיפקו שורה של סטטיסטיקות מרשימות: השיפוץ ארך כשלוש שנים ועלה מאה מיליון דולר (כ-70 מיליון דולר גויסו מתורמים פרטיים וקרנות במבצע פילנתרופי רחב היקף), במסגרתו הורחב שטח המוזיאון ב-8,000 מ"ר לשטח עצום של 58 אלף מ"ר, שכוללים בין השאר, שלושה אולמות כניסה חדשים, מעבר מקורה חדש שהופך את המתחם כולו לנגיש לנכים ואולם כניסה חדש, שמקשר בין המעבר המקורה לאולמי התצוגה.חוויה אסתטית ועיצובית נדירה - מבט פנורמי על מוזיאון ישראל המחודש (יח"צ)מאחורי המספרים המרשימים מסתתר המוזיאון הגדול ביותר בישראל, שמציע למבקריו חוויה תרבותית עשירה ומקיפה שמורכבת מרבבות מוצגים. ימים ספורים לפני הפתיחה, פועלים יפאניים עדיין מסיידים את הקיר בשירותי הנשים ופועלים ערבים עובדים במרץ כדי להתקין את אמת המים החדשה שרצפתה זכוכית (במקום רצפת האבן שעליה זרמו המים בעבר). המעבר המקורה טרם נפתח, אבל קרפנטר הבטיח לעיתונאים שמדובר ב"חוויה אסתטית ועיצובית נדירה, ששומרת על משחקי תאורה ומקצרת את המרחק בין אולם הכניסה לביתני התצוגה מ-280 מטרים ל-170 מטרים". סניידר הדגיש שהמוזיאון המחודש נגיש בהרבה ואין בו כמעט מדרגות או מעברים צרים.  בקצהו של מעלה קרטר, בין ניילונים לגופי תאורה מפורקים, ניתן היה להתחיל לראות את סימני מתיחת הפנים המחמיאה שהמבנה בן ה-45 עבר. משמאל לאולם הכניסה המרכזי החדש (הנקרא "קרדו") ממוקם האגף לתרבות ואמנות יהודית על שם מנדל. האגף שופץ והורחב ונוסף לו שחזור מלא של בית כנסת מסוריאנם מהמאה ה-18, אשר חותם את "שדרת בתי הכנסת" החדשה. האגף כולו סודר באופן נרטיבי, אשר שם דגש על נושאים כמו לידה-חתונה-מוות ועל חגי ישראל. הברקות האוצרות באגף זה הן שתי עבודות וידיאו מצוינות – "יום הזכרון" של יעל ברתנא, במסגרתה נהגים ישראליים עוצרים את מכוניתהם ועומדים בצפירה, ו"יום העצמאות" של דורון סולומנס, שמציג דימויים נוסטלגיים של חגיגות יום העצמאות במרחבים הציבוריים בישראל. ההחלטה לשלב עבודות אמנות מודרניות יותר מקבלת ביטוי גם בחדר שמוקדש לביגוד יהודי מסורתי ומשלב בין טלאי צהוב מהשואה לעבודות צילום עכשוויות של ורדי כהנא שבה היא מתעדת את בני משפחתה המורחבת.צפו במצגת תמונות מתוך מוזיאון ישראל המחודש:

לצד האגף לתרבות יהודית מוצב אגף האריכאולוגיה, שהורחב משמעותית. גם כאן שולטת הגישה הנרטיבית: האגף מחולק לשבעה "פרקים" שמגוללים את סיפור ההתפתחות האנושית – עם דגש מיוחד על התפתחותו של העם היהודי – מהפרה-היסטוריה ועד לתקופה העותמאנית. כחלק מהניסיון הכולל למינימליזם, השטח הורחב אך מספר העבודות המוצגות בתוכו צומצם, ולכל אחת מהן ניתן מקום נרחב יותר. כדי לאפשר לצופים לצפות במוצגים הנדירים בצורה אופטימלית נבנו ויטרינות זכוכית מיוחדות בגובה 2.80 מטרים, אשר נבלעות על רקע קירות הבטון ויוצרות אשלייה שהכד או המגילה נמצאים במרחק נגיעה. אצלינו האובייקט מדבר

למרות המוצגים המרשימים (כמו מגילות מדבר יהודה, פסיפסים משוחזרים וקבר בגודל טבעי), דומה כי האוצרים העדיפו את הדגש הנרטיבי על פני חוויה מאתגרת או אינטרקטיבית יותר. באופן כללי, המוזיאון המחודש אומנם מרשים מבחינה עיצובית, אבל ספק אם מבקרים צעירים יותר יסכימו לבלות שעות בקריאת טקסטים צפופים וקטנים שצמודים לקירות. בריאיון ל"עכבר העיר אונליין" טען סניידר כי הוא עומד מאחורי הבחירה לא להשתמש במסכים אינטרקטיביים או בטכנולוגיה שהוטמעה בשנים האחרונות במוזיאונים רבים לאמנות מודרנית. "אצלנו האובייקט צריך לדבר", הסביר סניידר. "הרעיון הוא לייצר אינטרקציה עם האובייקט ולכן החלטנו לפתוח את המוזיאון באירוע 'נקודת מגע' שיחבר בין אמנים ליצירות שמוצגות במוזיאון. אני לא מאמין שצריך טכנולוגיה בכל מקום". ואתה חושב שדור האינטרנט וההיפר-טקסט יגיע לבלות שעות בחלל עצום עם אלפי מוצגים?"לחלוטין", אומר סניידר ומצביע על פסל מצרי שמוצב בסמוך, "הדבר הזה יותר חזק מכל דבר אחר. המחשבה מאחורי האוצרות היתה למצוא בכל האגף את המוצגים הטובים ביותר שיוכלו לספר את הסיפור כולו, כדי שכל מבקר יוכל 'לקרוא' אותו". לא מאמין שצריך טכנולוגיה בכל מקום - ג'יימס סניידר (צילום: אריאל ג'רוזולימסקי)ייתכן כי סניידר שואב את האופטימיות שלו משלל התערוכות המצוינות שמאכלסות את האגף לאמנות ישראלית ובינלאומית. התערוכה החדשה "פעימות", באצירתה של סוזן לנדאו, עוסקת בשאלות של תנועה, זמן וקיפאון באמצעות שורה של עבודות מרתקות ומאתגרות שרובן מעולם לא הוצגו בארץ. אחת העבודות המרשימות ביותר בתערוכה, ובמוזיאון בכלל, היא "שולחן" של האמן היפאני יוּניה אישיגָמי, אשר מורכבת מלוח פלדה באורך תשעה מטרים, הנח בפשטות על ארבע רגליים, אחת בכל פינה. על השולחן מונחים מגוון פריטי יומיום, והוא נע בהילוך אטי מעלה-מטה, בתנועה קלה אך מתמדת שהופכת אותו מחפץ דומם לסוג של איבר חי ונושם. לדברי לנדאו, "ראיתי את העבודה של אישיגמי לראשונה בבאזל, והיא עוררה בי השראה לעסוק בתנועה של חפצים דוממים. אישיגמי הגיע לישראל לקראת ההקמה וליקט חפצים ייחודים בשוק מחנה יהודה ובשוק הכרמל, אותם הוא סידר על השולחן באופן שמעניק לו שיווי משקל". החוויה האמנותית הייחודית של "שולחן" מועצמת באמצעות שתי עבודות וידיאו איטיות ומהורהרות שמוצבות משני צידיו. העבודות שייכות לז'אנר שצובר פופולאריות רבה באמנות העכשווית – וידיאו-סטילס, במסגרתו ההתרחשויות בסרט הן כל כך מינוריות ואיטיות עד שלא ברור האם צופים בסרט או בתמונה בודדת. לנדאו מסבירה כי "כל העבודות ב'פעימות' נועדו לגרום לצופה לעצור ולהתבונן. יש כאן אמירה על הדרך שבה אנחנו צורכים אמנות ועל הצורך לקפוץ בין דימויים. אלו עבודות של ניואנסים, שמי שממהר עלול לא להבחין בהם". מי שממהר עלול למצוא את עצמו דורך על עבודה (כמו למשל עבודת הוידיאו "הפתרון האינסופי" של סיגלית לנדאו, שמוצבת על רצפת האגף לאמנות ישראלית), או מפספס חדר הקרנה חבוי או חלל תצוגה נוסף. המוזיאון מתדהר לראשונה בתצוגת קבע של אמנות ישראלית, שאצר יגאל צלמונה יחד עם אמיתי מנדלסון. אולם הכניסה לתצוגה מכיל כמה מהיצירות הקאנוניות ביותר בהיסטוריה הקצרה של האמנות הישראלית – החל מהפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר וכלה בעבודתה של לנדאו ובעבודות של עדי נס, יגאל תומרקין וראובן רובין. לדברי צלמונה, "אספנו יצירות מופת שעוסקות בשאלה 'מי אנחנו' ומתייחסות לזהות ישראלית ויהודית. כל קיר באגף מספק תשובה שונה לשאלה הזו". בתשובה לשאלה האם המוצגים לא יתחלפו השיב צלמונה כי "בישראל אין דבר כזה 'קבע'. עוד שלוש שנים אני מניח שהתערוכה עדיין תהיה כאן, עוד עשר שנים – אי אפשר לדעת". לצוד לוויתנים בירושלים

לקראת השעה ארבע בצהריים, אחרי כשש שעות של שיטוט בחללים המחודשים של המוזיאון, הגיעו העיתונאים לאגף לתערוכות מתחלפות שבו הוקמו היום תערוכותיהם של שלושה אמנים – סוזן הילר, צבי גולדשטיין וינקה שוניברי - שהוזמנו  לבחור עבודות מתוך כלל אוספי המוזיאון ולאצור אותן לקראת הפתיחה המחודשת. בין הפועלים שדפקו מסמרים והמקימים שאיבקו את החליפות הצבעוניות לפסלים שבחר שוניברי ניתן היה להבחין בעבודת הוידיאו "מובי דיק" של גיא בן נר מרצדת על אחד המסכים שחוברו לפני דקות לחשמל. המבקרים שיגיעו לכאן החל מיום שני יוכלו להתיישב על הספסל המאולתר שנבנה כעת ולצפות בבן נר ובתו הקטנה צדים לוויתיינים באוקיינוס המאולתר, שהוא בעצם המטבח הפרטי של הבית. יש משמעות סמלית לכך שעבודה נפלאה שדנה ביכולתה של האמנות להרחיב את הדימיון היא שחותמת את הסיור במוזיאון ישראל המחודש. החללים המרווחים כאן מותירים מקום רב לדימיון ולפרשנות, ובעידן האינטרנט רדוף הדימויים זה לא דבר שנתן לזלזל בו. מוזיאון ישראל ירושלים - לפרטים ולשעות פתיחה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ