עדי קיסר, עכבר העיר
עדי קיסר, עכבר העיר

“בסמטה של הגלריה שלי יש בית כנסת, ובגלל שבירושלים אין שירותים ציבוריים הסמטה הפכה למשתנה אחת גדולה. אנשים, בלי ידיעה, משתינים על בית כנסת. לקחנו צבעי גואש ועשינו שלט צבעוני ואמנותי שמבקש לא להשתין שם, וזה הקטין את כמות הפיפי ב־20 אחוז. אז אולי אמנות לא עושה מהפכות, אבל היא יכולה לשנות ב־20 אחוז”, מחייך יורם אמיר, אמן ופעיל חברתי ירושלמי. » פסטיבל אפוס - לכל הפרטים» תערוכת כרזות של דניאל זקן בחתול והכלב» פרויקט חדש מקדם אמנים מקומיים בחו"לבמסגרת פסטיבל אפוס, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות, שייפתח ברביעי הבא במוזיאון תל אביב, יוקרן הסרט “חלון לירושלים” בבימויה של עפרה שראל קורן, העוקב אחר מאבקו של אמיר למען המורשת הבנויה של ירושלים.על אמיר (49), שמתפרנס מצילום חתונות ומפעיל את גלריית שודדי י־ם, שמעו גם מי שאינם שוחרי אמנות, לאחר שב־2007 טיפס על מנוף ששימש לעבודה על גשר המיתרים ואיים להתאבד בקפיצה, בטענה שהגשר מכער את הכניסה לעיר ופוגע בנוף. כצפוי, הסיפור עשה כותרות.

“בפעם הראשונה שטיפסתי על הגשר עשיתי הפצה לתקשורת, ואף אחד לא בא”, הוא נזכר, “ישבתי שם לבד למעלה, היה לי פיפי, והתבאסתי. בפעם השנייה שהחלטתי לטפס כבר הוצאתי פלאיירים שבהם כתבתי שאני הולך להתאבד למען יופייה של ירושלים. אז כבר באו מכבי אש, תקשורת - כולם. עד היום לפעמים שואלים אותי בשוק אם הכל בסדר”.

מתוך "חלון לירושלים", באדיבות גלריה שודדי י-ם

לא סתם מטורף “חלון לירושלים” מתעד את מאבקם של אמיר ושל פרופ’ סעדיה מנדל, מהראשונים בארץ שעסקו באדריכלות שימור, למען הנוף הירושלמי. “הבמאית היתה מבסוטית שיש לה זווית אחרת כשמדברים על שימור”, אומר אמיר, “שימור זה נושא משעמם ולא אקטואלי, ופתאום היתה גם נקודת המבט שלי. שנינו מספרים את הסיפור של ירושלים - פרופ’ מנדל מזווית אקדמית ואני מזווית צלם החתונות. ככה יוצא שאני לא סתם איזה מטורף, יש גם מומחה שמגבה את הטענות שלי”.אתה רואה את השינוי שעובר על ירושלים דרך צילום החתונות?“כשאני מצלם זוגות ביום חתונתם ברחבי ירושלים, אני רוצה לשקף את האווירה, את המרחב, לא רק את הזוג עצמו. ואז אני רואה שכמעט כל אבן שהנחנו ב־70 השנים האחרונות פגעה במה שהיה כאן קודם. כשאת עומדת בהר הזיתים ורואה את היופי של העיר, את מבינה למה השתגעו על ירושלים. ערבים, ארמנים, נוצרים - כולם נהגו פעם בתבונה במרחב הציבורי, לא משנה מי שלט בו. אנחנו, כיהודים, התחלנו יפה, אבל הציונות באה עם גישה של התפתחות מואצת, ולא השקיעה באסתטיקה. הישראליות, במקום לתקן, הוסיפה וולגריות, שלטים, אנטנות וחומר זול. זה כל כך לא ירושלמי”.

איפה זה הכי בולט?“יש כל כך הרבה אתרי בנייה במרכז העיר. חוצבים בלי להתייחס לתושבים. מזהמים את האוויר ומוציאים אותנו להורג לאט לאט. מוכרים את הקדושה של העיר. הארכיטקטורה הירושלמית משקפת את תת התרבות ההתנהגותית שלנו בתקופה האחרונה: תקופה של חד פעמיות שממנה מרוויחים רק תאגידים. עם ירושלים צריך להיות מדויקים, לעשות מאמץ. אני מסתובב 20 שנה עם כלות בעיר, וזה מחדד את המבט. כל לילה אני שומע 'אם אשכחך', וכל בוקר רואה ששכחו. קוראים לירושלים 'כלה', התגעגעו אליה בגולה. אני צלם חתונות בעיר שנקראת כלה, ובתמונות שלי יוצא סיפור עצוב”.

מתוך "חלון לירושלים", באדיבות גלריה שודדי י-ם

מתפורר, נערם, משפיל אמיר לקח את הסיפור העצוב שמשתקף בתמונות שצילם ותירגם אותו למחאה אמנותית. הוא הקים את “מחתרת הבושה”, שמשלבת בין אמנות למחאה, מקימה תערוכות בנושא ומתעדת את הידרדרות הנוף הירושלמי. אמיר מתגורר עם משפחתו בגלריה שלו ברחוב יפו, כיוון שאין לו תקציב גם לבית וגם לגלריה. “התעסקות באמנות חברתית מחייבת גלריה”, הוא מסביר, “זה קטע מאוד מגניב. אנחנו גרים בבניין ישן בן 130 שנה, שלא עשו בו שימור והוא מתפורר”.   את המחאה שלו פתח אמיר בעקבות שביתת הזבל הגדולה ב־1999. “זה היה בערב ראש השנה, ולי היתה אז חנות צילום בשוק”, הוא נזכר, “ראיתי מבעד לחלון אנשים מבוגרים שלא יכלו לעבור מרוב זבל ברחוב. זה הרגע שבו הנשק הכי קרוב שהיה ליד היה מצלמת וידאו, אז צילמתי סרט בשם ‘סרט זבל’, שהעביר את האבסורד שקרה שם. היום אני גר באותו אזור, ותרבות איסוף הזבל במרכז העיר - איפה שיש הכי הרבה תיירות - היא דבר שמשפיל את התושבים. הרגע שבו החלטתי לתעד את מה שקורה ברחוב עשה לי סוויץ’, בלית ברירה”.איימת בהתאבדות, וגם היא לא איימה על הקמת גשר המיתרים. אתה חושב שסרטים יכולים לשנות משהו?“הסרט אומר שהממסד דפוק, והעובדה שהממסד מממן את הסרט הזה זה סוג של ניצחון בשבילנו”.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ