רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

2017-1936

האמן משה גרשוני מת בגיל 80

גרשוני, יליד תל אביב שהוכרז כזוכה פרס ישראל לציור אבל לבסוף לא קיבל אותו, מת הבוקר. מבקרת האמנות של "הארץ" גליה יהב כתבה עליו: "גדול האמנים כאן כמצפן ומצפון פעיל ופועם"

תגובות
גרשוני
דניאל צ'צ'יק

האמן משה גרשוני מת היום (ראשון) בגיל 80. הוא הותיר אחריו את בן זוגו חואן גרסיה, שסעד אותו עד יום מותו, שלושת ילדיו - ארם, אורי ועטרי ואת אחותו מירה. גרשוני ביקש בצוואתו לשרוף את גופתו. לא תיערך הלוויה ולא תתקיים שבעה רשמית. 

ב-2003 הוכרז גרשוני כזוכה בפרס ישראל לציור, אך שרת התרבות אז לימור לבנת החליטה לשלול ממנו את הפרס בעקבות הצהרתו כי ייעדר מהטקס. "מצפוני אינו מרשה לי להעלות על הבמה, זה לא זמן לטקסים ולחגיגות", נימק אז גרשוני את החלטתו. מנגד, טענו גורמים במשרד החינוך כי הסיבה האמיתית היא סירובו של האמן ללחוץ את ידם של נציגי הממסד. גרשוני עתר לבג"ץ על ההחלטה לשלול ממנו את הפרס, אך עתירתו נדחתה. 

משה גרשוני, "שלום חייל, מה שלומך", 1980
אבי אמסלם

גרשוני נולד ב-11 בספטמבר 1936 בתל אביב, למד במכון אבני בין השאר אצל אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. את תערוכת היחיד הראשונה שלו הציג ב-1969, במוזיאון ישראל, ושנתיים אחר כך הוזמן ללמד בבצלאל. שנותיו כמורה בבצלאל היו סוערות, ובשיאן היה שותף להנהגת מרד של מרצים וסטודנטים נגד הנהלת המוסד ואולץ לעזוב אותו. בהמשך לימד גם במדרשה לאמנות ונחשב למורה כריזמטי ומשפיע.

מאז שנות ה-80 מיוצג גרשוני על ידי גלריה גבעון בתל אביב. מנהלת הגלריה, נעמי גבעון, אמרה היום: "הצער והכאב רב, זה עדיין בלתי נתפש". היא סיפרה שהכירה את גרשוני בעקבות התערוכה שהציג ב-1980 בביאנלה בוונציה, שם ייצג את ישראל יחד עם האמן מיכה אולמן. "אבל, 'יד ענוגה' שראיתי שנים קודם, בעצם קבעה את מהלך הגלריה ואף את מהלך חיי. ללא גרשוני לא הייתי מגיעה לזה שאקדיש את חיי לאמנות. ב-1980 הקמתי גלריה משלי, וב-1982 הצגנו שם את עבודות 'אני חייל' הראשונות. באותה הגלריה הצגנו גם את "ח״י רקפות" ועוד תערוכות שלו. בעיני, גרשוני היה האמן הלאומי, יחד עם מיכה אולמן". 

משה גרשוני, "שנאמר לשכן שמו שם", 1992
סדנת ההדפס ירושלי

מבקרת האמנות המנוחה של "הארץ", גליה יהב, כתבה ב-2015 על חשיבותו של גרשוני בעקבות התערוכה "גרמניה" שהוצגה בגלריית גבעון. "קשה להעלות על הדעת אמן כה אהוב ומוערך על ידי אנשי אמנות בישראל כמשה גרשוני, נדמה שמוסכם שאין שני לו", כתבה יהב. "חשיבותו, לא רק כגדול האמנים כאן כי אם כמצפן ומצפון פעיל ופועם, היא מכרעת. טווחי השפעתו האמנותית והאנושית עוד יילמדו. ובו בזמן, קשה להעלות על הדעת אמן ישראלי שספג את מלוא העוצמה הברברית של משטר הימין האדנותי, שנוכח כיצד היגיון השלטון, על מנגנוניו הביורוקרטיים הערמומיים־מיתממים, משפיל יוצרים. כעת, עם הסתלקותה מהחיים הפוליטיים של לימור לבנת, ששללה מגרשוני את פרס ישראל, די ברור את מי משניהם תזכור ההיסטוריה". 

לפני ההחלטה לשלול ממנו את פרס ישראל, נימקו השופטים את בחירתם כך: "גרשוני החל לבלוט בסצינת האמנות תוך ביטוי כישרון, מקוריות והעזה בשנות ה-60. בשנות ה-70 נמנה עם המקוריים שבאמנים המושגיים בארץ. הוא הציע גרסה מרתקת של האמנות הפוליטית-רדיקלית והמעורבת. בשנות ה-80 הוביל גרשוני מהלך אמנותי מרתק, כשהחל לצייר את ציוריו החופשיים, הפראיים, עזי הצבע המבוססים על שילוב בין ביטוי מיידי של הלכי נפש לבין עיסוק ב'מיתולוגיות' ישראליות ובנושאים בעלי זיקה לעולם הרוחני היהודי".

משה גרשוני, "בדם לבי"
אברהם חי

האוצר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, אמיתי מנדלסון, אמר היום: "לכתו של גרשוני היא אבידה גדולה לתרבות הישראלית. בעבודותיו האישי והגופני, הקולקטיבי והרליגיוזי מקיימים דיאלוג מתמיד - פורע סדר, מפעים ובעל עוצמה נדירה. הוא היה מהאמנים הגדולים של האמנות הישראלית והשפעתו על שדה האמנות היא ללא שיעור. הוא היה אדם יוצא דופן, רגיש ועמוק". 

מנדלסון הוסיף: "בסוף שנות ה-60 ובמהלך שנות ה-70 השתייך גרשוני לאמנים שעמדו בחזית האוונגרד של האמנות הישראלית. בתקופה זו עסק בשאלות של גבולות האמנות, של תהליכי היצירה ובמציאות הפוליטית. ב-1980 חל שינוי גדול ודרמטי ביצירתו. בעקבות משבר אישי וגילוי היותו הומו החל לעסוק בציור פעולה גופני, כמעט חייתי, אותו יצר באצבעות ידיו בכריעה על ארבע. היה זה ציור פראי, חושני, הנראה כמו הטחה של הגוף על מצע הציור. המפנה המשמעותי התבטא לא רק בעצם החזרה לציור, אלא גם בתכנים שבהם עסקו העבודות: עיסוק ביהדות ובנצרות שכלל ציטוטים מן המקורות ומתולדות האמנות, בשואה, בחיילים ובהומו-ארוטיקה - אספקטים שהיו זרים כמעט לגמרי בשדה האמנות בארץ וששילובם עורר טלטלה. דורות של אמנים הושפעו ממנו וחותמו על האמנות הישראלית הוא אדיר". 

משה גרשוני, "צדק לפניו יהלך"

מיכה אולמן, שהציג יחד עם גרשוני בביאנלה בוונציה, אמר: "הייתי אומר שהוא היה הנשמה של האמנות הישראלית. האמנות שלו באה מתוך רגש עמוק עם הרבה חוכמה, הוא היה יותר אמן של הבטן מאשר הראש. היה באמנות שלו משהו יצרי, אקספרסיבי עם ביטוי חריף וחסר פשרות. הוא הלך עם הדברים עד הסוף.

"מבחינתי הוא מהאמנים החשובים ביותר שפעלו פה בארץ", הוסיף אולמן. "הוא הטיח יחד את האישי עם הלאומי והפוליטי בצורה קיצונית. האמנות שלו היתה סוג של צעקה מתמשכת שנהפכה לאור השינויים הפוליטיים לזעקת עצב ואבל על מה שקורה. באיזשהו שלב הוא הפסיק להאמין ביכולת לשנות דרך האמנות ובשנים האחרונות הוא בכה דרך ציוריו. יצירותיו הם חומרים מדממים, ממש אמן שהאמנות שלו היא דם לבו".

משה גרשוני, "יצחק יצחק"

האוצר אורי דסאו אצר ב-2014 יחד עם האוצר הגרמני אודו קיטלמן תערוכה גדולה של גרשוני בנויה נציונל גלרי בברלין. בראיון שהעניק אז לעיתון "שפיץ" תיאר דסאו "שני גרשונים" מבחינה אמנותית: "יש הגרשוני של שנות ה-70 — אמן שפה מושגי, מאופק עד כמה שהוא יכול היה להיות, אבל יותר אנליטי, דקונסטרוקטיבי. ב-1980 הוא נשלח לייצג את ישראל בביאנלה וחוזר למשבר גדול, יוצא מהארון, עוזב את אשתו ואם שני ילדיו, וממציא את עצמו מחדש כצייר שהכי קל לקרוא לו ניאו-אקספרסיוניסטי. תוך כדי הוא מפתח מתודת עבודה מאוד מעניינת, של ציור עם הידיים בזחילה על נייר שמונח על הרצפה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות