חייל קרבי עם עדשה: עולמו של צלם החדשות בישראל

בין פיגוע להפגנה, בין תיעוד האובדן האישי לצילום ההיסטוריה של כולנו - אוהד צויגנברג עדיין חושב שצילום חדשות היא שליחות. אולי בגלל זה, ואולי בגלל המגורים ליד העיר העתיקה, בחר להציג סדרת צילומים על אינתיפאדת היחידים בירושלים

מנחה נופה, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מנחה נופה, עכבר העיר

"אני עכשיו בדרך לצלם הפגנה של בצלאל, ומתחיל להתכונן נפשית מה יהיה עם הסיפור של עמונה", מספר צלם העיתונות, אוהד צויגנברג המציג בימים אלו בתערוכת צילומי עיתונות, 'עדות מקומית 2016. "אני מכין את עצמי, חושב איזה ציוד אקח בשנייה שיפנו את עמונה, ומתי יפנו, כי אף אחד לא יודע מתי זה יקרה". הטלטלה בין הסערה הקטנה שנוצרה סביב המיצג בבצלאל, לסערה הגדולה שעדיין מתחוללת סביב פינוי עמונה, היא אולי הדוגמה המייצגת ביותר לחייו של מי שעוסק בצילום חדשות. הכל קורה בקצב מהיר, בלתי אפשרי לפעמים ולא נותן לא אחד הזדמנות לעכל. ייתכן שבגלל זה בחר צויגנברג להציג בתערוכה הנוכחית סדרה העוסקת ב'אינתיפאדת היחידים', שהתחילה במהומות בהר הבית בספטמבר 2015. "בחרתי בסדרה זו העוסקת דווקא בירושלים בשביל להדגיש את כמות האירועים שקרתה בעיר - 'עיר בלי הפסקה'", הוא מסביר. "לדעתי זאת כמות מטורפת, משהו כמו 40 ומשהו בפיגועים בזמן ההוא, זה היה פשוט מטורף".» עדות מקומית 2016 - לכל הפרטים» World Press Photo - התערוכה הבינלאומית לצילומי עיתונות» הצצה לתערוכת עדות מקומית 2016» מדור אמנות - לכל התערוכותהוא צלם שכיר ב'ידיעות אחרונות', ועוסק בחדשות בחדשות כבר תשע שנים. גם הזמן הרב במקצוע לא מוריד מתחושת הדריכות המתמדת שמלווה לדבריו את העבודה. "אנחנו, הצלמים כל הזמן דרוכים למה עומד קורה, ונמצאים בהיכון למה שהולך לקרות", אומר צויגנברג. "אני אישית גם גר קרוב לעיר העתיקה אז בכלל הייתי ב-90 אחוז מהפיגועים. אני מדמה את זה לחייל בשירות קרבי שבודק כל הזמן שהאפוד תקין והכדורים במחסנית, אני כל הזמן מוכן למשהו, בתקופות כאלו ובטח בירושלים, שזאת עיר בלתי נגמרת. באינתיפאדה הפיגועים לוו בלוויות ופולואפים, זה פיגוע-לוויה-פיגוע-לוויה. ב'אינתיפאדת היחידים' מדובר בפיגועים די סטריליים, יש זירה, יש גופת מחבל או גופה של יהודי".מתוך הסדרה שתוצג "בעדות מקומית" (צילומים: אוהד צויגנברג)איך מתרחש תהליך הצילום בזירה?"הכול די סגור בהתחלה כי יש הרבה מחסומים. אז אני צריך להתמודד עם צירים שסגורים על ידי המשטרה, ומרוץ נגד הזמן בשביל להגיע לזירה. כל זה תוך כדי שאני בקשר טלפוני עם הדוברת, ואני צריך לנסות לנחש לאן אני נוסע ואיפה הזירה תהיה. בשניות הראשונות, אני בעיקר חושב מי נגד מי, ואחרי זה שיש לך את התמונות של הנפגעים, אתה מתחיל לחשוב על הקומפוזיציות". חשבת אי פעם להחליף מקצוע, או לפחות לצלם משהו פחות קשה?"לא, אני אחד כזה שאם לא הצילום, לא יודע איפה הייתי היום. התחלתי בתור צלם רחוב בסגנון של קרטייה ברסון (צלם צרפתי, הנחשב לאחד מהצלמים המשפיעים על צילום הרחוב מ.נ) ואלכס ליבק. ידעתי שאני רוצה לעסוק בצילום, עברתי הרבה 'חרא וחצץ' עד שהגעתי לאיפה שאני. מתחילים בתור פרילנסר ולא יודעים לאן מגיעים, ואיך מגיעים ואלף ואחד דברים. התחלתי בעבודות הכי מסריחות שלא קשורות לצילום, התגלגלתי בתור פרילנסר שמרוויח מעט מאוד כסף, ושילמתי הרבה מאוד בחיים על זה, אפילו לגור עם אמא עד גיל מאוד מאוחר כי הרווחתי מעט מאוד כסף, עד שדברים התגלגלו קדימה. היום אני ב'ידיעות' והדברים נראים הרבה יותר אופטימיים. תמיד רציתי להיות צלם עיתונות לעסוק בזה, להביא תמונות שישרטו. זה לא שאני מייחל למוות של בן אדם, אבל אם זה קורה אני פה לתעד, ולצלם את זה, כמה שיותר תמונות שיספרו סיפור בתמונה אחת, ויגעו, זה הכי חשוב לי. יש דוגמאות מהעולם כמו התמונה של הילד הסורי, זאת תמונה שהיא עושה משהו, גורמת למשהו". איך הכל התחיל? איך ידעת שזה מה שאתה רוצה לעשות?"לפני שהתחלתי וידעתי שאני רוצה להיות צלם עיתונות, אבא שלי היה חולה בסרטן. זה היה תהליך של שבעה חודשים, ובאותו זמן עבדתי אז בעבודה אחרת, כך שיכולתי לצלם ולתעד אותו כל הזמן. ידעתי שזאת הדרך וחשוב שאתעד אותו. ביום שאבי נפטר נכנסתי הביתה, וראיתי אותו שוכב על ספה מאוד גדולה. אחרי כמה שניות הוצאתי את המצלמה וצילמתי אותו, אני זוכר שאמרתי לעצמי אם אתה לא מצלם עכשיו, יש מצב שתתחרט על זה. הרגשתי שאם אני רוצה להיות צלם עיתונות, אני צריך לצלם עכשיו את הדבר הכי קשה בחיים שלי. זה הזוי ששעה וחצי אני מצלם את אבא שלי ללא רוח חיים ולא יורדת לי דמעה, אני מביט עליו בתור אובייקט, ואז נכנס לי כל הנושא של להיות צלם עיתונות".מתוך הסדרה שתוצג "בעדות מקומית" (צילומים: אוהד צויגנברג)המייל האדום בימים בהם אתרי החדשות מפרסמים תמונות שצולמו על ידי הגולשים במכשירי הסלולר שלהם, מעמד צלמי העיתונות נמצא בסכנה. "מעמד הצלמים רק הולך ופוחת", מסכים צויגנברג. "העתיד לא אופטימי כל כך, אבל אני חושב שיש דרכים יצירתיות לעצור את זה. היום כל עיתון מרים את הטלפון ומצלם, כמות המידע שנשלפת מהפלאפונים היא עצומה. לנו זאת בעיה, כי יש דברים שאנחנו לא יכולים להתחרות איתם. אם נגיד משהו קורה עכשיו נגיד בחולון, באיזה רחוב שם, היה שם גולש שצילם והעביר במייל האדום לאחד מהאתרים (ואני מבין למה זה חשוב לאותו אתר לעלות את התמונה) - אבל זאת בעיה. במקום להוציא צלם וידיאו מעדיפים להשתמש בתמונות פלאפון. אבל מצד שני, שום מצלמת פלאפון לא יכולה לחליף את האיכות של צלם עיתונות אמיתי, גם מבחינה אמנותית, צילומית ומבחינת אחראיות על תמונות. היום גם הרבה יותר קשה כי אנחנו נאבקים עם דוברים ומאבטחים. כל אחד חושב שהוא איזה מפקד של משהו. בדרך לצלם פיגוע שוטרים עוצרים אותנו קילומטרים מהזירה. יש היום חוסר הבנה של כוחות הביטחון, שונורא מגבילים אותנו. זה תקף בכל מקום: בכנסת, זירות פיגוע, לא חסר".אתה מתאר תחושה של שליחות"כן, באיזה שהוא אופן. אני עושה משהו שהוא חשוב נורא, גם לשם שליחות וגם בשבילי, זה הרבה סיפוק. אני עובד במה שאני אוהב. אני פוגש הרבה אנשים, ונכנס לבתים של אנשים שמארחים אותי מכל הקצוות בסיטיואציות הכי קשות שיש. למשל, ב'צוק איתן', תיעדתי אמא של חייל אתיופי שבישרו לה שהבן שלה נהרג, ואני הייתי שם לתעד את זה".נמצאים בהיכון. צילומים: אוהד צויגנברג

אוהד צויגנברג זכה במקום ראשון בקטגוריית סדרות,  וכן בבחירות האוצר, קטגוריית חדשות, בודדות. התערוכה ''עדות מקומית 2016'' תוצג עד ה-28 בינואר, 2017 במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ