אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תמונות קיומיות: הצלם שמתעד את קהילת המהגרים בישראל

חתונות והלוויות, אלימות משטרתית, פורטרטים של ילדים וחיי יומיום - אילן ספירא מתעד כבר 15 שנה את קהילת המהגרים בישראל, ומסביר מה הקשר בין צילום לצדק חברתי

תגובות

בפעם הראשונה שקהילת המהגרים בישראל תפסה את עינו של אילן ספירא, צלם עיתונות ותיק, הייתה בזמן לימודי צילום. "ראיתי צילום של מיקי קרצמן, צלם שאני מאוד מעריך, ובו שני פחי זבל שמאחוריהם, במטושטש, רואים שני עובדים זרים הולכים", נזכר ספירא. "אז לקחתי את המצלמה, והלכתי לתחנה המרכזית בשבת בבוקר. אמרתי לעצמי וואלה 'גם אני יכול, אני רוצה כמו מיקי'. הגעתי לכנסיה ולא נתנו לי לצלם, אפילו לא הוצאתי את המצלמה". רק אחרי שנים, כשקיבל אישור לצלם בבית ספר 'ביאליק' בו למדו ילדים עובדים זרים, הפכה התשוקה לפרויקט צילום נרחב, שנפרש על פני 15 שנה. כעת מוצגים תוצריו בתערוכה חדשה, בגלריה מנשר שבתל אביב.» כניסת חירום - לכל הפרטים» מדור אמנות - לכל התערוכות והכתבותאת עבודותיו של ספירא קשה לפספס, ולו כי הן מעטרות את העיתונים היומיים והמגזינים. התערוכה הנוכחית היא כמובן לא הראשונה שלו. "הייתה תקופה שהצגתי יותר", הוא אומר, "אבל אני מעדיף לצלם ולא להתעסק בכל מיני שיחות עם בעלי גלריה ואוצרים. אז שמתי את העולם הזה בצד, והשנה החלטתי לחזור לזה כי 15 שנה ויותר אני מצלם מגוון נושאים רחב, כשאחד מהם הוא העובדים הזרים ואין אחד בישראל שיש לו את זה. הצגתי בתערוכות גם בגלריה רוזנפלד, ומכרו הרבה צילומים והיה הרבה הד תקשורתי, ועכשיו כשעודד (ידעיה, מנהל מנשר לאמנות מ.נ), פנה אליי הייתה הזדמנות טובה במסגרת החזרה לעולם הזה של צילום כאמנות. בשיחה עם איזו גלריה אחת עלתה השאלה על הנושא של צילום כאמנות או כצילום כעיתונות, תכלס זה היה חירטוט אחד גדול, כי יש לי תמונות שלפני שנים קנו אותה בגלריה ב-500 דולר, התפרסמה בעיתון ב-500 שקל והמשפחה קיבלה אותה ב-5 שקלים, אז מה זה צילום? מה זה אמנות? ומה זה עיתונות?".שלושה כובעים. "כניסת חירום" (מתוך התערוכה)בתערוכה יוצגו צילומים הנפרשים על פני תקופת זמן ארוכה בה מצא עצמו ספירא מתפקד כצלם הקהילה. "הייתי מצלם חתונות, הלוויות, ילדים, בעצם הייתי סוג של עמותה של איש אחד", הוא מסביר. "אני שונא את המילה 'התנדבות' כי אני לא מרגיש שאני מתנדב, אבל הצילום שלי הפך להיות סוג של כוח לעשות הבדל בחיים של אנשים אחרים. בעבר קראתי לזה צילום חברתי, היום אני קורא לזה צילום צדק קיומי לא חברתי". הצילום יכול לשנות משהו לדעתך?"בעולם שלי כצלם עיתונות וכצלם בכלל, אני רואה כל כך הרבה עוול וכל כך הרבה דברים לא הגיוניים, אז אם אני יכול לשנות משהו במה שאני עושה הכי טוב, כלומר הצילום, אשתמש כמה שיותר. גם להראות צילום של זוג עובדים זרים שמתחתן, למרות שאין בזה משהו כל כך אקטיבי, גם בזה יש תיעוד של קהילה שזכתה ליחס כזה או אחר. אני חושב שיש לצילום כוח לשנות, כי לצד הצילומים האלה יש צילומים של עובדים זרים שחטפו מכות מהמשטרה ששברו רגליים וידיים, יש צילומים של בחורה שהפכה להיות נכה במפגש עם המשטרה ומישהו צריך לספר את הסיפור ולי יש את התיעוד שדברים כאלו קרו במדינה". צילמת גם הלוויות, צריך הרבה אמון מהקהילה בשביל זה"היה את הפיגוע בתל אביב (הפיגוע בתחנה המרכזית ב-2003 מ.נ), ישבתי בבית ואמרתי 'נו עד שאגיע בפקקים ויש את כל הזיו קורנים שיצלמו לפניי'. יום למחרת ראיתי תמונה בעיתון, ואמרתי 'וי אני מכיר אותה, היא חברה טובה שלי'. באותו רגע החלטת ללכת לצלםי אותה. הבנתי שאני לא יכול לצלם רק דברים טובים ושמחים, אלא שאני חלק מפרק היסטורי לכאן ולכאן. בפיגוע נהרג עובד זר מגאנה והוזמנתי לצלם את ההלוויה שלו. לאט לאט הבנתי שהתיעוד פה שונה ממה שיש בישראל. בארץ אני לא הולך לצלם הלוויות, אם ישלחו אותי מהעיתון (ידיעות אחרונות. מ.נ.) אני לא אסכים לצלם הלוויה. אני לא רוצה להיות במקום שלא הזמינו אותי אליו. זה קרה לי כשהייתי סטודנט צילמתי תרגיל ללימודים ורדפו אחריי כי צילמתי במקום שחשבתי שמותר אבל לא. ברחתי לשירותים בבית האופרה, ושם במסגרת ההתנשפויות הבנתי שאני לא מצלם במקום שלא רוצים שאני אצלם, זה לא התפקיד שלי בעולם הזה, ואני משתדל לקיים את זה". כשמתערבבים עם מושאי הצילום העבודה הופכת מורכבת יותר, לא?במקרה של ההרוג מגאנה, השאלה הייתה באיזה כובע אני מגיע: עיתונאי, צלם, חבר שלהם? מה שהנחה אותי הייתה לא לחזור הביתה, אלא לראות את מה שמונח לפניי. גם הבנתי שיש פה אוצר שלם, וגם ידעתי שציפו ממני למשהו. אז התחלתי לצלם את כל הדברים האלה עד כדי כך שהגעתי לצלם גופות של עובדים זרים, תיעוד עבור המשפחה שישלחו לניגריה לקניה, צילמתי הלוויות ואלימות של משטרת ההגירה. כחלק מהצילום התחלתי לעזור למי שיכולתי, אם זה היה להגיע לכלא בנצרת, להביא מזוודה לעובדת זרה שנתפסה והייתה צריכה להיות מגורשת, אבל אין אף אחד שיכול להביא לה כי כולם מפחדים. ככה הצילום הפך להיות כוח משפיע בעולם שלי ובעולם של אחרים, זאת ההגדרה של מי שאני בעולם הזה".מתוך התערוכה:התערוכה ''כניסת חירום'' תוצג עד ה-29 בדצמבר במנשר, תל אביב.

*#