בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך הופכים בובת ברבי ומטבע של חצי שקל לכלי נשק

30 מעצבים נדרשו לעצב חפץ אלים בתערוכה חדשה בחולון. רובם התרחקו מביקורת פוליטית ובחרו לעסוק באישי. "מי שמתכנן חפץ צריך לקחת עליו אחריות", אומר אחד האוצרים

8תגובות

תערוכה מטרידה נפתחה שלשום (שלישי) בגלריה ויטרינה שבמכון הטכנולוגי בחולון. מוצגות בה עבודות שהן חפצים־מוצרים אלימים־מתריסים, המקשים על המתבוננים בהם לזהות אם אלה עבודות אמנות או חפצים שימושיים. אוצריה, המעצבים התעשייתיים איתי לניאדו ושירה קרת, ביקשו מ–30 מעצבים מובילים לעצב פריט שמגיב למושג "חפץ אלים". זהו גם שמה של התערוכה.

במפתיע, רוב המעצבים לא עסקו בפרשנות המתבקשת למושג כישראלים החיים בחברה אלימה, אלא התייחסו לבני אדם כיצורים אלימים באופן כללי. בעידן שבו רוב אנשי המקצוע נענים לדרישות מתאגידים או חברות מסחריות לייצור נשק, אילצה התערוכה את המעצבים לדון בשאלות של אתיקה. "רצינו לעשות תערוכה על כלי נשק", מסבירים האוצרים את כוונתם המקורית, "ואז ראינו שהעבודות שייכות לטריטוריות שונות שמפרשות את המושג 'חפץ אלים'. ההתייחסות למושג היא לעתים צינית, ביקורתית או נאיבית, אך כשמבינים שאלימות היא חלק מההוויה של בני האדם אנחנו לא יכולים להתנתק ממנה". לניאדו מוסיף כי "אני חושב שכל אחד מהמעצבים שאל את עצמו עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת. כשאומרים 'חפץ אלים' הדבר הראשון שעולה לראש הוא חפץ שגורם לפציעה. בסוף רובם בחרו לדון בכך בעידון. היינו סקרנים אם מישהו יילך על זה. רון יוסף היה הכי קרוב לזה. הוא ייצר סדרה של כלי נשק מאולתרים מחפצים שהיו על שולחן העבודה שלו ומתכתבים עם כלי נשק שאסירים מאלתרים בכלא".

עידו ברונו, "בעילה אסורה בהסכמה". יצר מלחמה
איה וינדמילר

 

איך אתם מרגישים עם כך שמעצבים משתפים פעולה בעיצוב מוצרים לא מוסריים?

"אני חושב שזו אחת השאלות שאנחנו מעלים בתערוכה", משיב לניאדו. "מי שמתכנן חפץ צריך לקחת עליו אחריות. האדם הראשון שסיתת אבן עשה פעולת עיצוב. לרובים ולסכינים יש מעצבים. אחת המטרות של התערוכה היא להציף את הנושא ולומר שעיצוב חפצים אלימים זה משהו ששייך לשדה שלנו — שדה העיצוב".

איש מהמעצבים לא הכין כלי נשק ממשי, או חפץ שניתן להכות בו.

עזרי טרזי, "חאלב נעלמת"
סטודיו טרזי

"היינו סקרנים מאוד לראות אם מישהו יילך לכיוון הזה, ומיכאל ציזנובסקי היה הכי קרוב. הוא לקח מטבעות של חצי שקל, השחיז את קצותיהם וקיבל להבים. הוא הפך פריט שנמצא בכיס של כל אחד מאתנו לכלי נשק".

להניח על השולחן

מעצבים אחדים נגעו בעיצוב פוליטי, למשל עידו ברונו. את אחת מעבודותיו בתערוכה הכין ברונו כתרגיל בית לבחינות הקבלה ללימודי עיצוב תעשייתי ב–1988 — ימי האינתיפאדה הראשונה. לאחר שהתבקש להכין אריזה לשלוש אבנים, הוא השתמש בשנתון הסטטיסטי של 1967 וחפר בו שלוש גומות קטנות. "אז עוד לא ידעתי שמעצבים לא מגיבים למצבים פוליטיים מקומיים", הוא כותב בטקסט הנלווה. העבודה קרויה "הסליק של צ'כוב", בהשראת ההנחיה המפורסמת של אנטון צ'כוב לכותבים צעירים: "אם מופיע אקדח במערכה הראשונה, הוא חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה".

דב גנשרוא, "נרתיק לגרזן". נדן לסכין מטבח
מוטי פישבין

עבודה נוספת של ברונו, "בעילה אסורה בהסכמה", מורכבת מחיבור בין ברביות לאקדחי צעצוע. כותרת העבודה נגזרת מפסק הדין במשפט של תת־אלוף אופק בוכריס, שהואשם באונס. העבודה מתכתבת עם ילדותו של ברונו ועם היצר המלחמתי שיש לכל ילד: לאחר שאמו סירבה לקנות לו אקדח צעצוע, הוא הפך כל חפץ שאיתר למעין נשק. לדבריו, זאת העבודה האלימה ביותר שיצר. "הגברבר הצעיר רוצה כלי נשק, הוא רוצה לירות ושום איסור מבחוץ לא יעצור את הדחף הזה", מסביר ברונו. בובת הברבי, הוא מוסיף, "היא יצור מלאכותי ומעוות שמישהו חשב שהיא האשה האידאלית — ולמרות זאת 80%–90% מההורים קונים אותה". את שני משחקי הילדות הוא מחבר להווה הישראלי, ותוהה איך "אדם כמו בצלאל סמוטריץ' כורך פוליטיקה למטאפורות מעולם האונס, שזו הפעולה הכי אלימה שאדם יכול לבצע, אולי אפילו יותר מרצח".

שני מעצבים, עזרי טרזי ודב גנשרוא, יצרו מוצרים של ממש. טרזי הכין שולחן הקרוי "חאלב נעלמת", המתאר את חומות העיר העתיקה של העיר הסורית כארון מתים. בעבר עיצב טרזי שולחנות בהשראת אירועים פוליטיים כגון "ניו בגדאד" שיצר בתגובה על אירועי 11 בספטמבר ושולחן המעוצב על פי דגם של כיכר מלכי ישראל ועליו שחזור רצח יצחק רבין.

גנשרוא מציג שתי עבודות בתערוכה. אחת, כובע להגנה עצמית, והשנייה — המעניינת יותר — היא נדן לסכין מטבח בשם "נרתיק לגרזן". המוצר של גנשרוא נראה כאילו ניתן למצוא אותו על מדף בחנות, וכולל דגם של סכין הנפוץ באירועי דקירה לאומניים. לדבריו, הוא לא מבקר את הפלסטינים, אלא מתאר מצב קיים. "העבודה מפגישה את שני הצדדים בנדן", הוא מסביר.

ברונו, גנשרוא, טרזי וגם חיים פרנס — שמציג את האב הקדמון של פטיש יום העצמאות — הם היחידים שנוגעים באקלים המזרח־תיכוני האלים. פרופ' דנה אריאלי, ראש בית הספר לעיצוב במכון הטכנולוגי, מעניקה בקטלוג התערוכה פרשנות לשאלה מדוע התרחקו המעצבים מביקורת פוליטית מקומית. "תהליכי הייצור של כלי מלחמה, כלי נשק ואמצעי הריגה תבעו וממשיכים לתבוע תהליכי עיצוב שמשתכללים כל העת", כותבת אריאלי, ומציינת שסיועם של מעצבים בפיתוח כלי מלחמה הוא צורך אינהרנטי לתהליכי בינוי אומה. 

דב גנשרוא, כובע להגנה עצמית
מוטי פישבין

בנאלי, רגעי וגברי

עבודות אחרות דנות באלימות מכיוון אישי יותר. "פנטום" של יוליה צוקרמן, למשל, מורכבת מארבעה פסלוני עץ חדים ועגלגלים שנראים כמו בן כלאיים בין איבר מין נשי לגברי. נקודת המוצא של צוקרמן היא התוקפנות הגברית כלפי נשים ואי השוויון ההיסטורי בין המינים. הפסלונים שיצרה מתאימים לאחיזה ונראים ככלי להגנה עצמית לנשים או שמא כלי לעינוג. לדברי צוקרמן, מדובר באיבר גברי דמיוני שנועד להעניק לנשים כוח ועליונות, ומטרתו לבחון כיצד גברים ונשים יגיבו לו.

עבודה נוספת שעוסקת באלימות כלפי נשים, מכיוון אחר, היא עבודת הווידיאו של דנה בן שלום — "מברשת שיער: אלימות יומיומית". בן שלום מציגה נשים שמסרקים אותן, וזווית הצילום מעניקה אשליה כי הן מסורקות על ידי אמותיהן. הווידיאו מציג פעולה יומיומית והגיונית לכאורה, אך מזכיר כי מדובר באקט אלים שנכפה על ילדות לאורך ההיסטוריה במסווה של מוסכמה חברתית.

העבודה "אסור־מותר" של מאיה בן דוד ואורי בן צבי דנה באופי הסדיסטי של האדם מילדותו, דרך איסוף קונכיות של שבלולים. העבודה היא בעצם משחק המאפשר לאסוף ולסדר את הקונכיות על פי גודלן, ובהמשך לנפצן במערוך או עלי. תרגום הפעולה התמימה למשחק אלים מאירה אותה באופן מטריד, ומעלה אצל בן דוד ובן צבי שאלות: האם החפץ עצמו מעודד אלימות? מה משתנה כאשר פעולה ילדותית המתאפיינת כבחינת גבולות הופכת לכלי משחית?

"טריגר", עבודת הווידיאו של עדי זפרן ויסלר, היא סיכום מזוקק לתערוכה. זהו סרטון באורך כמעט חמש דקות, ובו מאות קטעים מעשרות סרטים אלימים. בקטע המעט מתיש לצפייה ליקט זפרן ויסלר את הצליל שמשמיעים כלי נשק ברגע שקודם לירי. מן הסרטון — שכולל קטעים מסרטים מסדרת ג'יימס בונד, "ממזרים חסרי כבוד" ו"ספרות זולה" — עולות שתי מסקנות: האלימות היא מעשה בנאלי ורגעי, והמשתמשים בה הם בעיקר גברים.

עידו ברונו, אריזה לשלוש אבנים
איה וינדמילר


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו