רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חוסר השקט המהפנט של הפסלים

"פרויקטים של פיסול" היא תערוכה הנערכת אחת לעשור בעיר הגרמנית מינסטר ואת העבודות עצמן צריך לחפש — הן פזורות במקומות לא צפויים, כשרבים מהפרויקטים חורגים מהפיסול אל מחשבה מחודשת עליו

תגובות
"מתווה למזרקה" של ניקול אייזנמן
Skulpture projekte 2017 / Hennin

אחת לעשור נערכת בעיר הגרמנית מינסטר תערוכת פיסול גדולה. הראשונה היתה בשנת 1977; כעת, בחלוף 40 שנה, נערכת התערוכה החמישית במספר. ״סקולפטור פרויקטה״ שמה, ״פרויקטים של פיסול״, כמו להדגיש שהתערוכה איננה רק בבחינת אוסף של עבודות פיסול חדשות, אלא מקבץ פרויקטים של התערבויות במרחב הציבורי, כאלה שמתייחסים למתחם שבו הם פועלים, למה שקיים בו ברגיל, לחסרים שבו, להשתנותו. כל זאת, אחת לעשר שנים. זהו זמן הפסלים: רציף, ממושך ושהוי, שאינו חולף במהרה, ניצב איתן אל מול תזזיתיות העולם. יציב כמו אבן — או ברונזה, או גבס. אחדים מהפסלים שמוצבים בעיר יישארו בה לצמיתות. רובם, יפורקו בסוף הקיץ. וכך, פעם בעשור.

אלא שהעבודות ב"פרוייקטים של פיסול" במינסטר כבר אינן רק פסלים, אלא גם סביבות מסוגים שונים, וכן עבודות וידיאו ופרפופרמנס. דברים רבים עברו על הפסל, כעיקרון המארגן של התערוכה, מאז שנות ה–70. אולם התערוכה במינסטר כן מתעקשת על הצבה לא מוזיאלית, מחוץ לקוביה הלבנה. לרוב זה בחוץ ממש — במרחבים הפתוחים של הפארקים והגנים של העיר. פעמים אחרות מוצבות העבודות בחללים עירוניים פנימיים: במרתף של ספרייה ציבורית, בכניסה לבנק, בבית קברות שיצא משימוש. את העבודות יש לחפש, בשיטוט שנערך בעזרת מפה כמובן, ולרוב ברכיבה על אופניים — לתור אחריהן בשופי או לצוד אותן כחיות טרף. אבל בין כך ובין כך, הן נחוות בבידודן, לא אחת ליד השנייה במרחב תחום, אלא בריווח מתמשך.

הפרויקט של פייר וויג
Ola rindal

בעבר, בשנות ה–70 וה–80, הריווח הזה קרא להשתקעות. כמה מהפרוייקטים של השנים הללו שנשארו במקומם והיו לחלק מ״אוסף הקבע״ של התערוכה, מאפשרים גם היום הצצה להתכוונות האמנותית הזו. למשל עבודתו של דן גרהאם שנעשתה עבור התערוכה השנייה ב–1987: מבנה אוקטגונאלי, בעל שמונה פאות, שהועמד בפארק של מינסטר, בטיילת הירוקה העוטפת את מרכז העיר, בשדרה מחופת עצים. דופנותיו של המבנה עשויות מראות חד כיווניות, כך שהעומדים מחוצה לו רואים רק את השתקפותם, בעוד הנכנסים אליו וניצבים בתוכו רואים מבעד לו את העולם שמעבר לו. כך נוצר מרחב דיסקרטי של התבודדות והסתתרות, התבוננות פנימית וחיצונית, הרהור והנאה, מרחב שיש להיכנס אליו, ושהשהות בו מזמנת חוויה מובחנת והרמטית, רגע טוטאלי. אבל כיום, ממרחק אמנותי וטכנולוגי של 30 שנה, עצם המחשבה על אפשרותה של סביבה כזו — שאיננה סימן או ייצוג של הוויה מתבודדת ופנימית, אלא הבסיס לקיומה הממשי, גם אם הרגעי — נדמית מופרכת. כבר אין ביכולתן של העבודות לעשות זאת.

ועם זאת, גם בתערוכה הנוכחית קיימים פסלים של ממש. חלקם אף מוצלחים — למשל העבודה של נאירי בחרמיאן שמוצבת בלב העיר בחצר של ארמון מהמאה ה–18: פסל ברונזה מוארך, מעגלי ומתעקל, צינור משתרשר, בעל שלושה חלקים המחוברים בכלונסאות, יפה, אצילי מאוד. מעין איבר זכרות ענק, אך לא אנכי אלא אופקי, לא פאלוס כי אם נחש, שמצהיר על האונות האפשרית עדיין של הפסל כאובייקט בעל משמעות פנימית ונוכחות ציבורית. לעומתו, יש גם פסלים רעים, לא רק במראם, אלא גם בהתכוונותם. עבודתה של לארה פאוורטו היא מופת לכך: מונוליט מלבני גדול, עשוי אבן גרניט, חלול בתוכו החומרי, וסתמי במבנהו או בצורתו, שמאחוריו ״רעיון״ — זהו ״מונומנט זמני״, שאליו מוזמנים המבקרים להשליך ממעותיהם בחרכים הקטנים שבמרכזו. עם סיומה של התערוכה, הפסל ייהרס והכסף שנצבר בו ייתרם לצדקה. כך, כל שאצור בפסל הוא צדקנותה של הבורגנות האירופית — אמנות שבצר לה שואבת את כל כוחה ממעשה מירוק המצפון. הפסל הזה מתכתב עם מונומנט שנמצא בקרבתו, יד לחיילים שנפלו במלחמה: המונומנט הקבוע יפה ומעניין ממנו, הן בצורתו והן בתוכנו. לעומתו, המטרה הנעלה באמנות העכשווית היתה למפלטם של הקשקשנים.

גיאורג שניידר. ניסוי מאכזב
Skulpture projekte 2017 / Hennin

אולם רבים מהפרויקטים חורגים מהפיסול גרידא, תוך כדי שהם מקיימים מחשבה מחודשת עליו. כך עושה היטו שטיירל שמעמידה מיצב מרובד במבואה של בנק להשקעות: שתי עבודות וידיאו ששואלות על האפשרויות האצורות ברובוטיקה ובבינה המלאכותית — אלה הפופולריות (מערכת סירי בסלולארי למשל), אלה הקרימינליות (מערכות להרג ממוקד) ואלה שעוד עתידות להתפתח. העבודות, כרגיל אצל שטיירל, עשויות בפירוטכניקה דיגיטלית משוכללת, במקצב ובבוהק המאפיינים את גוף יצירתה. אבל מה שמעניין כאן במיוחד הוא הארגון של החלל ואופני ההצבה בו — כתובות פלדה, מחסומים, ספסלי ישיבה, אובייקטים פיסוליים ומסכים, שיוצרים את הרובוט כהרהור על אובייקט פיסולי שהונפש, ועומד כעת לקום על יוצרו. כל זה במרחב של הבנק, בצמוד לעבודות משנות ה–70 שמעטרות את חללו תמיד: מודרניזם מינימליסטי מופשט שהפך כל כולו לסחורה, סחורה בשירות ההון. אל מול אמנות הבנק מציבה שטיירל אמנות ביחס לבנק. כנגד האמנות כפסל נעים, תומך פעילות פיננסית, דורשת שטיירל באופן חרד, אך לא סנטימנטלי, בפסל הפרנקנשטייני המשתולל.

יש במינסטר לא מעט שמות גדולים, וכל אחד מהם מתמודד אחרת עם המרחב הייחודי של הפרוייקטים. פייר וויג לוקח מבנה ששימש בעבר כמשטח להחלקה על קרח וחוצב בו מערכת ביו־טכנולוגית מפורטת, המורכבת מגבעות ועמקים חוליים, שלוליות שבהן צדפות וחלזונות, ומאחזים שונים המכילים דבורים ״ידידותיות״ לסביבה. זהו ניסוי ביצירת חיים בתנאי מעבדה, שמראה יותר מכל, בהקשר של התערוכה, כיצד העולם הביולוגי עצמו הוא מרחב מפוסל, מעובד ומנותב עד כלות. כל זה יפה ועקר באותה מידה. אבל העניין עדיף לאין מונים על הניסוי המאכזב של גאורג שניידר, שגם במינסטר יצר חלל ביתי נטוש — הפעם בכניסה הצדדית למוזיאון — סלון, חדר שינה וחדר רחצה מוכפלים שבהם מוזמנים הצופים לעבור, אחד אחד, במסלול קבוע מראש. הנידחות, הבדידות והחרדה, ההיעדר האנושי שמאיים להפוך לשיבת סימניו ועקבותיו (מבעד לצילום ולשידור), כל אלה מניחים השתקעות בחלל שאיננה כלל אפשרית היום: אף אחד כבר לא מתהלך לבד, נתון לחושים ומחשבותיו. לריקון שבבסיס העבודה אין עוד אחיזה באופני הצפייה הנוכחיים; תמיד יהיה טלפון סלולרי להפיג אותו. וכך מתקבלת סימולציה חלשה של סביבה.

עבודה של נאירי בחרמיאן בחצר הארמון
Henning Rogge

אבל היפה והמרגשת מכל העבודות — גם אם לא המתוחכמת או החדשנית שבהן — היא חמשת פסלי האדם שעל שפת אגן מים קטן, ״מתווה למזרקה״ של ניקול אייזנמן. אלה דמויות גדולות של גברים־נשים — שתיים עשויות ברונזה, שלוש גבס — כל אחת בתנוחה שונה, שוכבת או יושבת, מקופלת או מקשיתת גב. אף אחד מהן לא זקופה. דמויות חושניות, בשרניות מאוד ועדינות: כל אחת כמו חורגת מהמרחב שהוקצה לה. הן מחוררות, ומחוריהן יוצאים קילוחי מים דקים. כמה מהן נשטפות מים. הן מוצקות ופגיעות, עצומות ורכות, מלאות מבע. המוצק שלהן כל כולו אקספרסיה. על אף נייחותן, בכולן מתחוללת תנועה עזה. יש בהן תאווה מתפרצת, ובה בעת גם התקפלות מהורהרת פנימה. דממה עוטפת אותן, דממת האובייקט הנייח ליד המים המפכים, שתיקת הפסלים. אבל השתיקה הזו אוצרת בתוכה חוסר שקט מהפנט.

Skulptur Projekte, Münster 2017. עד 1 באוקטובר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות