בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמנית שנבחרה לצייר את הדיוקן של מישל אובמה: "אני פשוט אעמיד פנים שזה לא ביג דיל"

לראשונה גלריית הדיוקנאות הלאומית בוושינגטון בחרה באמנים שחורים לציור זוג נשיאותי. איימי שראלד, אמנית בתחילת דרכה שנבחרה לצייר את מישל אובמה, מספרת על האתגר

3תגובות
איימי שראלד בסטודיו שלה בבולטימור
Justin T. Gellerson / NYT

"אני פשוט אעמיד פנים שזה לא ביג דיל", אומרת האמנית איימי שראלד, בראיון שמתקיים בסטודיו שלה, באזור המכונה "סטיישן נורת'" בבולטימור. "אני מציירת אנשים. וזה פשוט ציור של אשה אחת".

אבל זה בהחלט ביג דיל, משום שהאשה ששראלד מציירת היא מישל אובמה. לפני כמה שבועות הודיעה גלריית הדיוקנאות הלאומית של מכון סמיתסוניאן בוושינגטון על בחירתה בשראלד, בת 44, לצייר את תמונת הדיוקן הרשמית של הגברת הראשונה לשעבר, ובקהינדה ויילי, בן 40, לצייר את דיוקנו של הנשיא לשעבר ברק אובמה. זו הפעם הראשונה שהגלריה בוחרת באמנים שחורים לציור זוג נשיאותי.

ויילי כבר קנה לעצמו שם עולמי — ציור שלו נמכר ב–143 אלף דולר במכירה פומבית ועבודותיו מוצגות במוסדות חשובים כגון מוזיאון מטרופוליטן. לעומתו, שראלד התחילה את הקריירה שלה בשלב מאוחר בחייה, ורק עכשיו מתחילה להמריא. המוזיאון הלאומי החדש של סמיתסוניאן להיסטוריה ולתרבות אמריקאית־אפריקאית בוושינגטון רכש אחת מעבודותיה, וכמוהו גם מוזיאון נאשר באוניברסיטת דיוק שבדורהם, צפון קרוליינה. יצירתה מוצגת בימים אלה בהבלטה בתערוכה החשובה "Fictions" של אמנים עולים ב"סטודיו מוזיאון" בהארלם. ובחודש מאי תיפתח תערוכת היחיד הגדולה הראשונה שלה, במוזיאון לאמנות עכשווית בסנט לואיס.

ההזמנה לצייר את דיוקנה של אובמה תזניק אותה מן הסתם לליגה אחרת. "אין ספק שהיא תעמוד במרכז ההתעניינות", אומר פול סטייטי, מרצה במאונט הוליוק קולג' ומומחה לציורי דיוקן. "כדאי לה להתכונן לזה".

“A clear unspoken granted magic,” 2017, איימי שראלד
the Artist and Monique Meloche G

שראלד, אשה גבוהה בעלת מבנה גוף אתלטי, מרכיבה משקפיים במסגרת לבנה, מתגוררת עם כלב פקינז־ג'ק ראסל טרייר ושמו אוגוסט וילסון. היא אומרת שאינה רשאית לדבר על ההזמנה לפני שיוסר ממנה הלוט בגלריית הדיוקנאות בתחילת השנה האזרחית הבאה. גם הגברת אובמה לא ניאותה להגיב לכתבה.

קים סאיֶיט, מנהלת הגלריה, הסכימה לגלות רק שאובמה ושראלד כבר נפגשו בעניין התמונה, ושלצורך הציור הן ייפגשו פעמים אחדות. היא גם אמרה שהאוצרים הציגו לבני הזוג אובמה כ–20 תיקי עבודות של אמנים שונים, בטרם נבחרו ויילי ושראלד. הגברת הראשונה תתבקש לאשר בעצמה את העבודה המוגמרת, ועל הציור לקבל גם את אישורה של הוועדה המייעצת של גלריית הדיוקנאות.

מכון סמיתסוניאן ישלם עבור שתי העבודות 500 אלף דולר, מתרומות פרטיות. עד כה גויסו 300 אלף דולר. הסכום הזה מכסה את כל ההוצאות, לרבות שכרם של האמנים, שסאייט לא הסכימה לגלות מהו. ציוריה של שראלד נמכרים בדרך כלל ב–25–15 אלף דולר. הציירים אינם צריכים לדבוק במתכונת מוכתבת מראש בציורי הדיוקן הרשמיים, מספרת סאייט. הדרישה היחידה היא שהציור יהיה על קנבס ולא על נייר, ושהאמנים "יכבדו הן את האדם, והן את מעמדו".

מישל אובמה, החודש.
Chris Pizzello/אי־פי

מרשמי לנינוח

אווירת הדיוקנאות הרשמיים נעה בדרך כלל "מרשמיות נוקשה ועד נינוחות רבה", מוסיפה סאייט, ומזכירה לדוגמה שני ציורים של האמן רון שר — דיוקן הנשיא ג'ורג' בוש האב מ–1994, בחליפה ובעניבה בבית הלבן, ודיוקן בוש הבן בחולצה בצווארון פתוח, יושב על ספה בקמפ דייוויד, מ–2008.

הבחירה בשראלד, שמרבה לצייר אמריקאים־אפריקאים בסיטואציות יומיומיות — שתי נשים בבגדי ים, גבר מחזיק ילד — היא בעלת משמעות היסטורית. "אובמה בעצם אומרת בזה, 'בואו נאמר באופן ברור: הנשיא ואני אמריקאים־אפריקאים ואנחנו גאים בזה", אומר סטייטי, "ולציורים האלה תהיה אווירה אמריקאית־אפריקאית — הם יתנתקו מכבלי המסורת המיושנת. לדעתי זה חשוב ואני חושב שיש לזה חשיבות פוליטית", הוא מוסיף בהתייחס לבחירה של אובמה.

שראלד אמנם אינה רשאית לדווח על האינטראקציה בינה לבין הגברת אובמה, אך אפשר להקיש מדרך העבודה הרגילה שלה איך יתנהל התהליך. בדרך כלל היא מזמינה את האנשים שהיא מציירת לסטודיו שלה, ומצלמת אותם בתלבושת שהיא בוחרת עבורם. במקרים אחרים, היא מספרת, היא מבקרת בביתם כדי "לבחור בגדים מהארונות שלהם", ומצלמת אותם שם. שראלד גם מצלמת את האנשים תחת כיפת השמים, באור טבעי. "אני אוהבת לראות איך האור הטבעי מדגיש את מרקם העור", היא אומרת.

ההזמנה לצייר את אובמה חורגת מעט מדרך העבודה הרגילה של שראלד; על פי רוב היא בוחרת אנשים שצדים את תשומת לבה ברחוב, בשדה תעופה וכדומה. היא ניגשת לאנשים זרים ופשוט פותחת עמם בשיחה. "ייתכן שזה יוביל להזמנות אחרות לצייר דמויות בולטות; מעניין איך היא תתייחס לזה", אומר סטייטי. "בדרך כלל היא מתעניינת בהפך הגמור, בדברים פשוטים ורגילים".

שראלד אומרת שהבחירה בה משמעותית מאוד עבורה, משום שמישל אובמה השפיעה עליה עמוקות, אף שלא נפגשו קודם לכן. "היו בינינו יחסים קרובים במשך שמונה שנים", היא מתלוצצת. "העולם שלי נעשה טוב יותר כשראיתי אותה". "היא מודל שהרבה נשים יכולות להתחבר אליו — בלי הבדל של צורה, גודל, גזע או צבע", מוסיפה שראלד. "אנחנו רואים בה את החלק הטוב ביותר שלנו".

ציור של שראלד - דלג

שראלד עדיין לא התחילה לצייר את דיוקנה של אובמה, אף שעליה להשלים את העבודה עד סוף השנה. "אני לא אסע הביתה בחופשת החגים", היא אומרת בצחוק. כשהיא יושבת בין שפופרות צבע וצלוחיות הנייר שצבעים מרוחים עליהן, ושלושה קנבסים בתהליך עבודה שעונים על הקירות, שראלד נראית שלווה להפליא לנוכח מועד ההגשה המתקרב, אולי משום שכבר התמודדה עם אתגרים קשים בהרבה. היא סבלה מאי־ספיקת לב. המחלה אובחנה אצלה בגיל 30, בתקופה שבה עמדה להשלים את לימודיה במרילנד אינסטיוט לאמנות והתאמנה לטריאתלון. היא עברה השתלה בגיל 39. הקריירה שלה נקטעה שוב למשך ארבע שנים, שבהן טיפלה בשני בני משפחה חולים בעיר מולדתה קולומבוס שבג'ורג'יה. אביה, רופא שיניים, מת בשנת 2000 מפרקינסון; אחיה מת מסרטן ריאות ב–2012.

אבל היא אינה חושבת שהגורל התאכזר אליה. היא אפילו ערה מאוד לאנשים שמזלם ביש משלה, היא אומרת — למשל ילדים בקהילה שלה שגדלים וכבר אינם זכאים לטיפול במשפחות אמנות (במרחק גוש בניינים מהסטודיו שלה, היא מספרת, "אפשר לראות בכל רגע נתון עשרה מכורים"). שראלד, שלימדה אמנות במתקן מעצר בבולטימור סיטי, מקווה להתחיל לתרום כסף לנזקקים ברגע שתסיים להחזיר את הלוואת שכר הלימוד שלה ותוכל לשלם בקלות רבה יותר את עלות התרופות שלה: היא נוטלת 13 גלולות ביום. "כשאני מסתכלת על האנשים האלה", היא אומרת, "אני רואה את עצמי".

שראלד מספרת שעד זמן לא רב התפרנסה ממלצרות ועבדה בסטודיו ללא חימום ומיזוג. הוריה רצו שתלמד רפואה, אבל היא ידעה שהיא אמנית. "אני לא מרגישה שזה מקצוע שבחרתי בו", היא אומרת. "אני לא חושבת שאני טובה בשום דבר אחר". היא החלה בציורי דיוקן עצמי שלה בקרחת — היא גילחה את ראשה תקופת זמן מסוימת — ובהמשך עברה לעבודות בסגנון פנטסטי וחקרה את רעיון הקרקס והפנטזיה.

שראלד מונה בין המקורות התרבותיים שהשפיעו עליה את מחברת ספרי המדע הבדיוני אוקטביה באטלר, את הצייר הסוריאליסטי סלוודור דאלי, ואת "סיפורי דגים" ההזוי של טים ברטון. בשיחה היא מזכירה בין השאר את המשורר דייוויד וייט, את מגישת הרדיו קריסטה טיפט מערוץ הרדיו הציבורי, ואת הפילוסוף, הסופר והמשורר ראלף וולדו אמרסון.

ציור של שראלד - דלג

New work @ Monique Meloche LES March 3 -5, 2017 #armoryweek 2 Rivington St. New York, New York

A post shared by Amy Sherald (@asherald) on

במרוצת השנים התפתח סגנון הציור הפיגורטיבי של שראלד לריאליזם מסוגנן — פלטת צבעים אפורה, מנוקדת בחלקי לבוש צבעוניים, על רקע שטוח. היא מציירת רק כ–13 ציורים בשנה. "קשה לי למצוא אנשים לציור", היא אומרת. "מוכרח להיות בהם משהו שרק אני מבחינה בו". "הם קיימים במקום ששייך לעבר, להווה ולעתיד", היא מוסיפה. "זה מין משהו שאני מרגישה בו ברוח, לא בשכל".

שראלד מציירת אך ורק אמריקאים־אפריקאים. היא למדה תולדות האמנות האירופית, והיא ערה למיעוט הפרצופים השחורים. "אין מספיק ציורים שלנו", היא אומרת. בשנה שעברה הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה מוניק מלוש בשיקגו, והיתה האשה הראשונה שזכתה בתחרות אאוטווין בּוּצ'יבֶר של גלריית הדיוקנאות. עכשיו יש רשימות המתנה לעבודתה. "כולם מתחברים לציורים שלה", אומרת מלוש. "יש בדמויות האלה משהו מלא חיים; הן שלוות מאוד — ובכל זאת מלאות התרסה".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

לידיעה ב"ניו יורק טיימס"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו