בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הציור שהדהים את כל רואיו: איוואן האיום רוצח את בנו ומתאבל עליו

הרגע לאחר שאיוואן "האיום" הרג את בנו, השבוע לפני 436 שנה, תועד בציור מפורסם של איליה רפין מ–1885. לזמן מה צונזר הציור, מחשש כי הוא מבקר את ההפקרות השלטונית. בימי פוטין עלו שוב דרישות להסירו

10תגובות
"איוואן האיום הורג את בנו", 1885. איליה רפין
Tretyakov Gallery Moscow

ב-23 בנובמבר 1581, איוואן הרביעי, המכונה "האיום", כתב לאנשי החצר שלו במוסקבה על כך שיתעכב להגיע לבירה מארמונו שבכפר אַלֵכְּסַנְדְרוֹבְסְקִי, מכיוון שבנו ויורש העצר שלו, איוואן גם הוא, חלה במחלה קשה. מה שהוא לא סיפר לאנשי חצרו זה שהמקור הראשי של המחלה הזו היא המהלומה הקטלנית שהוא הנחית על הרקה של בנו, עם הקצה המפורזל של מטה ההליכה הכבד שלו. איננו יודעים מתי בדיוק זה קרה — אי־שם בין 19 ל–23 בנובמבר — ואיננו יודעים גם אם הנסיך נהרג במקום או שמא שקע בתרדמת ומת כעבור כמה ימים. מכל מקום, ההיסטוריונים נוטים לומר שבשעת חצות ב–29 בנובמבר הוא כבר היה מת. במותו, הנסיך איוואן לקח עמו לקבר את סיכויי שרידותה של שושלת השליטים הראשונה של רוסיה — בית רוריק.

האימה המוחלטת שניכרת בעיני אביו בתמונה המפורסמת של איליה רפין, נובעת בחלקה מן ההבנה שהתפרצות הזעם הפונטנית שלו המיטה אסון על כל עתידה של השושלת. אותו ציור, שנוצר בסוף המאה ה–19, הפך לתקופה קצרה לתמונה המצונזרת הראשונה ברוסיה, לאחר שהשלטון חש שטמונה בו ביקורת סמויה לפיה הוא נוהג באופן שלוח רסן. הפעם הבאה שבה עלו דרישות להסירה מתצוגה היתה ב–2013, מטעם קבוצה דתית אורתודוקסית.

היכה במקל ההליכה גם את כלתו

לא הרבה ידוע לנו הנסיך איוואן. הוא נולד בשנת 1554, שנה אחרי שאחיו הבכור, שהיה תינוק, טבע למוות ומגיל שש היה צמוד לאביו — מלווה אותו בכל אשר יפנה, מקבלות פנים לשגרירים ועד למסעות מלחמה. אנחנו יודעים שהיה משכיל (הוא השאיר אחריו ספר הגיולוגי, על חיי הקדושים הנוצריים, ואף יצירה מוזיקלית נלווית) ושהיה אמיץ (הציל את אביו כשהתנפל על שבוי פולני שהצליח לחטוף מידי הצאר את חניתו). הוא מותג בידי אביו בתור "השוטר הטוב", שעתיד למשול בצורה רחומה בהרבה ממנו, ובכך העניק אופק לתקוותם של הלא-מרוצים, מה שהפך אותו בעת ובעונה אחת ליקר-ערך ולמסוכן בעיני האב הפרנואידי. באופן כללי, אנו יכולים לנחש שאיוואן הצעיר היה אדם מסכן למדי.

שתי נשותיו הראשונות של הנסיך נבחרו בידי אביו, וגם נשלחו בפקודתו למנזר — הגרסה הרוסית־אורתודוקסית לגירושין — בתום תקופה קצרה שבה לא הצליחו להיכנס להריון. הנסיך, שעל פי דיווחי בני־זמנו, אהב מאוד את שתיהן, היה הרוס.

דיוקן של איוואן האיום, 1897. ויקטור וסנצוב
Tretyakov Gallery Moscow

אשתו השלישית, ילנה שֵׁרֵמֶטְייֶבָה, דווקא עמדה במשימה ונכנסה להריון כמעט מיד. זה לא עזר לה: יום אחד, הצאר נכנס לחדריה בהפתעה, ומצא אותה נחה כשהיא סובלת מחום התנורים ולבושה בכתונת תחתונה בלבד, מתוך השלוש המינימליות שנדרשו על־פי המנהג. הצאר לא חשב פעמיים ופנה להכות את כלתו במטה הכבד שלו. התוצאה היתה הפלה. לשונות רעות במיוחד טענו שהרקע לזעמו של הצאר לא היה חוסר הצניעות שהפגינה אשת היורש, אלא דווקא סירובה לחיזוריו (חרף קנאותו הדתית הסלקטיבית, איוואן האיום היה ידוע כנואף לא קטן).

על־פי הגרסה שמקובלת על מרבית ההיסטוריונים, תקרית זו קשורה ישירות למותו של הנסיך: לפי שגריר האפיפיור בחצר המלוכה הרוסית, הישועי אנטוניו פסבינו, הנסיך איוואן התערב — לא ברור אם תוך כדי הכאת הכלה או מיד אחריה — וחטף את המהלומה הקטלנית הישר ברקתו.

גרסה נפוצה אחרת טוענת שהריב בין האב לבן ניצת בגלל דרישתו של הנסיך להוביל חיל חילוץ לעיר פְּסְקוֹב, הנצורה בידי הפולנים. הצאר, שבשלב הזה של המלחמה היה משותק מאימה ואסר על מפקדיו ליצור מגע עם האויב, נבהל מן היוזמה הזאת של בנו: הנסיך הפופולרי דורש לעמוד בראש הצבא ומאשים את אביו בהססנות מפוחדת — זה היה יותר מדי לשליט הפרנואידי, והמהלומה באה כתוצאה מכך.

גרסה שלישית, זו "הפטריוטית", מנקה את הצאר הנערץ מכל אשמה וטוענת שהנסיך נפטר בנסיבות טבעיות.

המקורות מספרים שאיוואן האיום הצטער מאוד על המעשה, ישב לצד מיטת בנו עד שהלה נפח את נשמתו והיה שקוע ביגון כבד עד למותו בשנת 1584, אחרי שהקדיש סכומי עתק לעריכת תפילות לעילוי נשמתו של הנסיך. אפילו את אלמנתו הוא שלח למנזר קרוב ונוח יחסית.

כך או אחרת, עם מות הנסיך הלכה גם השושלת: הבן השלישי של איוואן, פיודור, שאכן ירש אותו, היה ספק רפה בשכלו וספק סתם חדל־אישים: הוא ממש לא התעניין בענייני השלטון ולא העמיד צאצאים שורדים (רק בת אחת שמתה בינקותה), כך שמי שירש אותו היה גיסו ומי שמשל בפועל בימי מלכותו, בוריס גוֹדוּנוֹב. אמנם בשנת 1582 נולד לאיוואן "האיום" בן נוסף — הנסיך דמיטרי — אבל הוא הפגין סימנים מובהקים של אפילפסיה וחוקיותו כיורש פוטנציאלי עמדה בסימן שאלה ענק: נישואיו של איוואן לאמו, מאריה נאגאיה, לא היו חוקיים מבחינת הכנסייה. מכל מקום, בגיל שמונה דמיטרי נהרג מדקירה בצווארו, כשלא לגמרי ברור אם דקר את עצמו במהלך התקף אפילפטי או שמא נרצח בפקודתו של גודונוב.

איליה רפין, דיוקן עצמי. 1878
The State Russian Museum

הציור הושחת ובעליו התאבד

גם לתמונה המפורסמת של איליה רפין, המתעדת את האב ובנו, יש היסטוריה סוערת. הרעיון המקורי נהגה בראשו בשנת 1881 בעת שהאזין ל"נקמה", יצירתו של המלחין ניקולאי רימסקי־קורסקוב. רפין סיפר שרציחתו של הקיסר אלכסנדר השני בחודש מארס של אותה השנה הפכה את התקופה הזאת לאלימה במיוחד בתודעתו והרשמים הללו התחברו לכדי יצירה היסטורית מדממת. רפין עבד על הציור הזה במשך שנים עד שסיים אותו ב–1885, וחש שהוא נשטף בסערת רגשות כל אימת הוא שב לציירו.

הוא התלבט ממושכות בבחירת הדוגמנים, פונה פעם לפשוטי העם שפגש בשווקים ופעם אל עמיתיו הציירים והסופרים. פניו של הנסיך ההרוג שייכים לסופר וסוולוד גארשין, בהם קרא רפין רמזים למותו המתקרב (גארשין אכן שלח יד בנפשו ב–1888). הוא תפר את הבגדים בשביל הדוגמנים במו ידיו וחקר מבנים היסטוריים ומיצגים מוזיאוניים.

כאשר התמונה הושלמה, הרושם שהיא הותירה בצופיה היה מדהים. החדר האפלולי, המראה הריקה שעל הקיר, הכיסא ההפוך, הדמות האלמונית שעומדת בפתח החדר, המטה הארור שמוטל בצד — כל אלה יצרו מסגרת מושלמת לניגוד המרכזי שבין הנסיך הגוסס, שנראה כמי שמוחל לרוצחו, לבין המבט המטורף של האב, שגודל מעשה הזוועה שעשה מכה בו במלוא העוצמה.

כאשר הציג אותה לראשונה בביתו, בפני חבריו הציירים, אלה הוכו בתדהמה. איוואן קְרַמְסְקוֹי, המכובד שבחבורה, שהכול חיכו לשיפוטו, נזכר: "נשטפתי בתחושת סיפוק מושלם עבור רפין. הנה היא, היצירה ששקולה לכשרונו... והרי כיצד זה צויר, אלי, כיצד זה צויר!.. מה זה רצח שבוצע בידי חיה מטורפת?... זוהי חיה המייללת מרוב אימה... מה זה חשוב שעל הרצפה, במקום שבו הבן נפל, יש כבר שלולית שלמה של דם... הסצינה הזאת מלאה באופל ובאיזו טראגיות טבעית..."

גם הרושם שהיא הותירה בלא־ציירים היה לא פחות מצמית: היא הוצגה לראשונה בתצוגה במוסקבה, באביב 1885, וברגע שנחשפה — הבנאים ושאר העובדים שהכינו את האולם לקראת התצוגה, חדלו ממלאכתם ונעמדו מולה בהמוניהם, דוממים ונסערים. הקהל נהר אל התערוכה בהמוניו כדי לחזות בתמונה, ואיש לא נשאר אדיש. לב טולסטוי כתב לרפין: "...יש פה דבר מה נמרץ, חזק, אמיץ ופוגע במטרה [...] היתה לנו זקנה מוכת טחורים וטירוף, ויש גם את קרמזוב האב. איוואן שלך הוא מבחינתי שילוב של הזקנה הזאת וקרמזוב. הוא הרוצח השפל והעלוב שהם אמורים להיות. ויש גם את היופי המת והנאה של הבן. טוב, טוב מאוד... אמרת זאת בצורה ברורה לגמרי. מה עוד ש[עשית זאת] ביד אמן כה חזקה, שאפילו לא חשים פה ביד אמן..."

פרט מהציור של רפין שהושחת ב--1913. קלוז אפ על פניו מוכי האימה של איוואן האיום, עם שלושה חתכים ארוכים של סכים לוארכם

גם יועצו החשוב והשמרן ביותר של הצאר, קונסטנטין פּוֹבֶּדוֹנוֹסְצֶב, חש היטב את החתרנות העמוקה שטמונה בתמונה — הוא הרגיש שיש כאן הרבה יותר מן הציווי המקראי "לא תרצח", ושמסתתרת פה ביקורת סמויה על שילוח הרסן של האוטוקרטיה הרוסית. פובדונוסצב ייעץ לאלכסנדר השלישי לאסור את המשך הצגתה של היצירה. אלכסנדר שמע בקולו, והרוכש של התמונה, היזם פאבל טְרֶטְיָאקוֹב (מייסדה של גלריית טרטיאקוב המפורסמת) נצטווה שלא להציגה בפני הקהל. כך, יצירתו של רפין הפכה לתמונה המצונזרת הראשונה בתולות רוסיה. אם כי כעבור שלושה חודשים, בזכות פנייתו של הצייר אלכסי בּוֹגוֹלוּבּוֹב, שהיה מקורב מאוד לקיסר, האיסור הוסר.

צרותיה של התמונה לא תמו בכך — ב-1913, צייר צעיר ומעורער בנפשו דקר אותה כמה פעמים בסכין, וגרם לנזק גדול, שהביא את מנהלה של גלריית טרטיאקוב להתאבד בקפיצה מתחת לרכבת חולפת. כל המדינה עקבה בנשימה עצורה אחר מאמצי השחזור, שלמרבה המזל הוכתרו בהצלחה.

100 שנים אחר כך, ברוסיה של פוטין (שאך בשבוע שעבר חנך פסל מונומנטלי חדש של אלכסנדר השלישי — המופת ההיסטורי שלו), "קבוצה של פעילים דתיים" פנתה לשר התרבות, ולדימיר מנדינסקי, ולמנהלת הנוכחית של הגלריה בדרישה לסלק את התמונה מן התצוגה, בטענה שזו "פוגעת ברגשות הפטריוטיים של הרוסים". כאשר הושמעה התביעה הזאת בשנת 2013, השר והמנהלת התעלמו מן הדרישה. מאז, רוסיה מסתגרת בפני המערב, והמדינה הולכת ומתכסה בפסלים שמהללים דווקא את השליטים הריאקציונריים והנוקשים ביותר בתולדותיה — כולל איוואן "האיום" שלכבודו לא הוקמו פסלים אפילו ברוסיה הצארית ובזו של סטלין. כיום, עתידה של יצירת המופת הזאת לא לגמרי בטוח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו