בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה זה לעזאזל Mmuseumm ולמה המטרופוליטן נדלק על הז'אנר?

האם לבנים ונעליים שסבתא סידרה בארון הם אמנות? מה לגבי חזייה מסין או פומפה מקליפורניה? המטרופוליטן בניו יורק הכיר בסוגה האמנותית Mmuseumm, ואלכס קלמן שהחל את הטרנד בתערוכה במעלית משא, מסביר

3תגובות
הארון של סבתא שרה. הוצג 9 חודשים במטרופוליטן
Alex Kalman / Mmuseumm

אחת עשרה שנים אחרי שסבתא שרה מתה, אלכס החליט להפוך את ארון הבגדים שלה לתצוגה הראשונה במוזיאון החדש שלו במעלית משא קטנה בדרום מנהטן. כמה קטנה? מטר וחצי על מטר וקצת, קטנה יותר מהארון המקורי של סבתא שרה ברמן שהלכה לעולמה בשנת 2004. ובתוך המעלית, בסדר מופתי, על פני חמישה מדפים ומנורה בוהקת שיורדת מהתקרה, נחשף סיפור חייה של האשה שנולדה בשנת 1920 בבלרוס, עלתה לישראל עוד לפני שזו זכתה לעצמאות, גרה בתל אביב והיגרה לארצות הברית בראשית שנות ה–80.

"שרה היתה יפה, מבחוץ ומבפנים, ונערצת. שיערה היה לבן והיא לבשה רק בגדים לבנים" מספרת בתה של שרה ואמו של אלכס, מריה, בהקלטת שמע שמלווה את המבקרים במעלית שהפכה למוזיאון השני מסדרת Mmuseumm. יפה או נערצת, מה שבטוח הוא שסבתא שרה היתה קנאית לסדר ומאורגנת באופן קיצוני. שורה של זוגות נעליים חגיגיות נושקות לפינה אחת של הארון. מגבות לבנות מקופלות מונחות אחת על פני השניה בקווים מקבילים. גופיות לבנות מסודרות בערימה כמו במסדר צבאי, שמיכה לבנה מונחת על המדף, מקופלת היטב. מגהץ, כלי מטבח וערימת מכתבים מונחים בפינות שונות בניצול מקסימלי של שטח הארון.

אמיוזיאום - דלג

"עוד כשהיא היתה בחיים ידענו שהארון שלה הוא סוג של יצירת אמנות" מסביר אלכס קלמן, האוצר והמייסד של ה- Mmusuemm בשיחה שאנחנו מקיימים בגלריה של המוזיאון בדרום מנהטן. "יש בארון שלה משהו שהוא גם מצחיק וגם יפה. הארון של סבתא שרה מספק בעיניו מראה לא רק לאופיה הפדנטי ולשמירה הקנאית שלה על סדר ונקיון אלא גם למגבלות המקום שמאפיינים את תנאי המגורים של לא מעט מתושבי ניו יורק. "היא עברה לגור בדירה קטנה בעיר וכמו הרבה ניו יורקרים אחרים לא היה מקום לאחסן דברים בדירה הזעירה ולכן הכל היה צריך להיות דחוס אחד בתוך השני. בגלל זה היא היתה צריכה לאחסן בתוך ארון אחד גם את הבגדים וגם את הסירים ואת המגבות ואת המכתבים ששמרה ואת הנעליים. הכל היה קטן מאוד, דחוס מאוד, מסודר מאוד ובעיקר מאוד לבן".

אפשר היה לצקצק בלשון מול האמנות הזאת בארון בגדים ובמעלית משא, אלא שהמיצג המקורי קיבל תו תקן אמנותי ממוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. במשך תשעה חודשים הציג המוזיאון הנודע את מיצג "ארון הבגדים של סבתא ברמן" בפני מבקריו מרחבי העולם. לפי מעקב המוזיאון לא פחות ממאה ושישים אלף מבקרים זכו במהלך אותה תקופה להצצה לארון שלא רק העלה חיוך על פניהם אלא גם מתח עוד יותר את גבולות האומנות המודרנית.

קלמן בדוכן הנקניקיות שלו ליד  Mmuseumm
Katherine Finkelstein

"ארון הבגדים של שרה ברמן שירת את המטרופוליטן כמין ניגוד לעושר ולפאר שמאפיינים את האמנות האמריקאית המוצגת בחללים אחרים של המוזיאון", מסביר אלכס. הצניעות והנגישות שלו מאזנות את הגרנדיוזיות. אם במוזיאונים גדולים אחרים מציגים דגם של חדר השינה של המלכה ויקטוריה, לנו היה דגם של ארון הבגדים של סבתא ברמן".

להיט מוזיאלי: דגם נייר של חאלב שהכין נער

ארון הבגדים של סבתא שרה זכה אולי לפרסום הגדול ביותר בסדרת התערוכות של אלכס קלמן, אבל הוא רק חלק קטן יחסית מהסיפור הגדול של ה־Mmuseumm, שהחל לפני חמש שנים במורד סמטת Cortlandt שבדרום מנהטן, חמש דקות הליכה מצ'יינה־טאון הפקוקה והמפויחת שהדבר הכי קרוב למוזיאון שאפשר למצוא בה הוא חנויות התכשיטים והדיסקים המזויפים. שם, במעלית משא אחרת, גדולה כמעט פי שתיים מזו של קלמן, נולד אחד המוזיאונים המסקרנים, הסודיים והצבעוניים בניו יורק. ארבעה מדפים נמתחו לאורך שלושת קירות המוזיאון, נושאים עליהם אובייקטים מכל העולם, פריטים טריוויאליים מחיי היום יום שספק אם אוצר אחר מלבד אלכס היה רואה בהם אמנות. פומפה לשירותים, תיק ילדים של דורה, חזייה ישנה, אוסף סכיני מטבח ונעל ספורט בלויה — לכל פריט סיפור משלו והוא חלק מסיפורה של החברה המודרנית המשתקפת בעיניו של אלכס.

"אני רואה את המוזיאון כמו עיתון או מגזין, כשכל מדף במוזיאון הוא כתבה נפרדת בעיתון" מסביר אלכס קלמן, צעיר בן 32 שמגדיר את עצמו כשילוב של אוצר, אמן, עיתונאי ויזם. "מבחינתי, הגלריה שלנו היא סוג של עיתונות מודרנית, רק שבמקום כתבה או קטע וידיאו היא מספרת סיפור אנושי דרך אובייקטים. אנחנו מביאים למבקרים שלנו (עשרים אלף שנה האחרונה — צ"י) את הסיפור של מי אנחנו כחברה, מה הפחדים שלנו, התשוקות שלנו. במקום לבחון תרבויות עתיקות אנחנו בוחנים את התרבות העכשווית. אני רואה את זה כמו סוג של מוזיאון לעיצוב, רק שבמקום עיצוב אופנה אנחנו לומדים על העיצוב של החברה שלנו — דרך עיצוב הספרים שאנחנו קוראים או הבגדים שאנחנו לובשים".

אובייקטים מרחבי העולם ב-Mmuseumm באזור התעשייה בדרום מנהטן, ליד צ'יינה טאון
Alex Kalman / Mmuseumm

איך כל זה קשור לתיק גב של דורה, לאוסף פתקי נייר עם שרבוטים או לחזייה משומשת?

"תיק הגב של דורה הוא חלק מסדרה של אובייקטים שנמצאו נטושים לאורך הגבול של ארצות הברית ומכסיקו" הוא מסביר, והתיק מקבל לפתע משמעות רחבה יותר. לצדו על המדף באותה סדרה אפשר למצוא פריטים נוספים שנמצאו נטושים לאורך מדבר סונורה, נתיב המעבר העיקרי למהגרים מכסיקנים, ובהם בובה קטנה של ארנב כחול, מימיה עטופה סחבה, נעל התעמלות בלויה ושמיכה מרוטה. "האובייקטים הללו מייצגים את הסכנה, האומץ והמאבק היומיומי של אלפי גברים, נשים וילדים שחוצים את נקודת המעבר הקטלנית הזאת" נכתב בחוברת ההסבר למבקר במוזיאון.

ומה לגבי החזיה?

"החזייה היא חלק מסדרה של פריטים שהצילו חיי אדם" אלכס מסביר. בקטלוג מסופר על האשה שמאחורי החזיה, צעירה בשם 'גברת לַאי' שהוכתה על ידי ברק בפארק בסין בשנת 2015. "דוקטור האן, רופא מאוניברסיטה מקומית שבדק אותה, הגיע למסקנה שחוט המתכת שמחזיק את החזייה הסיט את מכת החשמל של הברק מאיבריה הפנימיים ועל ידי כך הציל את חייה וגרם לה לסבול מכוויות שטחיות בלבד" נכתב בקטלוג. ומה לגבי הפומפה? היא, מוסבר בקטלוג, קשורה לתושב קליפורניה בן 65 שבשנת 1990 לקה בהתקף לב בעת שצפה בטלוויזיה בסלון ביתו: "הבן שלו ניסה לעשות לו החייאה אבל לא הצליח. הוא רץ לשירותים, לקח את הפומפה והתחיל להפעיל באמצעותה לחץ על החזה של אביו עד שהחייה אותו עוד לפני שהגיעו הפרמדיקים. דוקטור קית לורי למד על המקרה והמציא מכשיר בשם ResQpum שמבוסס על הפומפה ונועד לסייע במקרים של החייאה".

לצד מדף הפריטים התמימים שהצילו חיים, יש גם של מקרים הפוכים, למשל מנורת לבה: "בשנת 2004 פיליפ, צעיר בן 24 מוושינגטון, הניח את מנורת הלבה שלו על תנור הבישול, מה שגרם לזכוכית להתחמם ולהתנפץ לרסיסים. אחד הרסיסים פגע בלבו של פיליפ והרג אותו".

פריט בתערוכה, כוס ממדינה ערבית המחקה את כוסות הנייר של סטרבאקס
Alex Kalman / Mmuseumm
פריט בתערוכה, קופסת קרטון איראנית לצ'יפס המחקה את מקדונלדס
Alex Kalman / Mmuseumm

ויש גם מדף משעשע עם אריזות מזון מהיר בכיתוב ערבי שהגיעו מאיראן ומחקות אריזות אמריקאיות, למשל קופסאות קרטון מרובעות שנראות במבט ראשון בדיוק כמו אריזות ארוחת הילדים של מקדונלדס, כולל הכיתוב באנגלית Happy Meal. ויש גם קופסאות שמחקות אריזות של חטיפי העוף או כוסות שתייה המאזכרות את הכוסות של רשת סטארבקס.

הקריצה של קלמן לפריטים בעלי משמעות בינלאומית שמספרים סיפור אנושי, אינה מקרית. סדרות קודמות של ה- Mmuseumm כללו אוסף של כלי בית מצפון קוריאה, סדרה של שעונים עם פניו של סדאם חוסיין מוטבעים עליהם ואריזות צעצועים מצונזרות מערב הסעודית. ויש גם דגם אחד, קצת יותר ממטר על מטר, שהכין ילד סורי בן 14 בשם מוחמד קוטאיש, המתאר דרך עיניו התמימות את עתידה האופטימי של חאלב, העיר ההרוסה שהפכה סמל למלחמת האזרחים בסוריה. זהו דגם עשוי נייר של עיר שבתיה עומדים על תילם, כבישים עוברים לאורכה, מכוניות נוסעות ללא חשש, עצים ירוקים מזדקרים בפארק השכונתי ויש אפילו גשרים שנבנו מחדש ובריכה לילדים. הדגם, לצד חדר השינה של שרה, הוא אחד המיצגים המפורסמים ביותר של ה–Mmuseumm ובדומה לחדר השינה שאומץ על ידי מוזיאונים גדולים בעולם, גם הוא נדד בחצי השנה האחרונה ללוס אנג'לס וצפוי להיות מוצג בהמשך גם בלונדון.

אז מהי אמנות?

אנחנו עומדים בחלל הקטן של ה־Mmsueumm בסמטה צרה בדרום מנהטן, שמעטים עוברי האורח שחולפים בה בצהרי יום חמישי. רכבים מסחריים חונים על המדרכה ופורקים סחורה למחסנים סמוכים, לא בדיוק תפאורה אידיאלית למוזיאון. וזה אולי סוד הקסם של המקום שנחבא מאחורי שתי דלתות פח כבדות ששמזכירות מעלית תעשייתית: החיבור הישיר לרחוב, לפיח המכוניות, לסבלים שפורקים את המטען, לצופרי נהגי המוניות. אם מוזיאון המטרופוליטן ממוקם בחלקה הצפוני של העיר, נושק לסנטרל פארק הפסטורלי, וה־MOMA משקיף על מרכז רוקפלר הנוצץ, הרי מה־Mmuseumm אפשר להריח בעיקר את דוכני הדגים המפורסמים של צ'יינה־טאון. "לפעמים ביקור במוזיאון יכול להיות חוויה מפחידה בגלל הגודל המאיים", אומר קלמן. "מוזיאון הזה הרבה יותר נגיש. זה משהו שנוגע בך, שקשור אליך, אבל באותה מידה גם מצחיק. זאת עוד דרך לחקור את העולם".

מה שמחזיר את השאלה האם לכל זה אפשר לקרוא אמנות. "התשובה קשורה לשאלה מהי אמנות בעיניך", מנסה אלכס קלמן להסביר. "כשרופא השיניים שלי עושה לי כתר בפה ועושה עבודה מדהימה, זאת אמנות או לא? הפריטים שמוצגים פה הם אובייקטים שיוצרו באופן תעשייתי וגם הם מספרים את הסיפור שלנו כחברה.

"כשאני הולך למכולת ורואה את אריזות הצ'יפס ואת החטיפים והמסטיקים, לי זה נראה סוג של אמנות. האופן שבו הם מוצגים על המדף, העיצוב של האריזות. אני מעריך את זה באופן דומה לאיך שאני מתייחס לאמנות. אני יודע שאלו דברים טריוויאלים עבור מרבית האנשים, אבל אלו הפריטים שבסופו של דבר מספרים את הסיפור שלנו כחברה מודרנית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו