"אנחנו תחת מתקפה פוליטית מסוכנת שמטרתה שלילת ביקורת"

"בצלאל היא כבר לא מגדל שן", אומר דור גז, ראש התוכנית לתואר שני של המוסד, שמצביע בין היתר על עלייה חדה במספר הסטודנטים הערבים. בראיון הוא מסביר למה יצא להגנת התלמידים שהותקפו עקב מיצב המחאה בנושא עזה

מיה אשרי
מיה אשרי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מתוך "האדם החולה של אירופה". פרויקט בחמישה חלקים
מתוך "האדם החולה של אירופה". פרויקט בחמישה חלקיםצילום: יובל חי
מיה אשרי
מיה אשרי

למרות הישגיו הרבים, דור גז עדיין מאוד מקפיד על האופן שבו כל משפט שלו מתפרש. הוא חושש מקלישאות, חושש להישמע שחצן, חושש שהוא לא משתמש במילים הנכונות. אבל בעשייתו, הן כאמן המציג בכל העולם והן כראש התוכנית לתואר שני בבצלאל, הפחד דווקא נעדר במופגן. עבודותיו בוחנות סוגיות פוליטיות, היסטוריות וחברתיות מורכבות בישראל ועוסקות לא אחת בחוויה הפלסטינית — כולל זו של משפחתו; ובתוך בצלאל היה לאחרונה בין יוזמי ומנסחי המכתב הפתוח של ראשי המחלקות, שיצא להגנת הסטודנטים לאחר שאלה הותקפו על מיצב מחאתי שתלו במסדרונות בית הספר.

"האקלים החברתי היום בישראל הוא כזה שעצם העלאת נראטיב מסוים נחשב בעיני קבוצות מסוימות כאיום. אני אפילו לא מדבר אם הוא נראטיב שחוטא לאמת או לא, אני מדבר על עצם הזכות לספר אותו", הוא אומר בראיון בסטודיו הפרטי שלו בביתו ביפו. "זו שאלה שאני מניח שכל אדם בעמדת ניהול בשדה האמנות מתמודד איתה, אבל בבצלאל החלטנו שזו לא יכולה להיות שאלה. במקום שקורא לעצמו אקדמיה, אנחנו לא יכולים לאפשר מצב שבו יוטל ספק בזכותו של סטודנט להביע את עמדתו. חייב להיות חופש מחשבה. וזה לא קשור אם אנחנו מסכימים עם הנראטיב או לא".

דור גז. נותן דגש בגיוון הסטודנטים
דור גז. נותן דגש בגיוון הסטודנטיםצילום: ברק רובין

הפעם היו אלה פוסטרים שחורים שנשאו את שמות ההרוגים הפלסטינים בהפגנות בגבול הרצועה לפני כחודש שמשכו את האש. לפני כשנה וחצי, היתה זו סטודנטית שתלתה ציור של בנימין נתניהו על רקע חבל תלייה. אף אחת מעבודות אלה לא נעשתה במסגרת אחד השיעורים בבית הספר אלא כחלק ממחאה פרטית של יחידים או קבוצות בבית הספר, ובשני המקרים קם קול זעקה מתוך המערכת הפוליטית ובסביבותיה, על "חציית גבולות", "הסתה" ו"ביזוי".

"אנחנו נמצאים תחת מתקפה מושכלת שפועלת באופן מסוכן על תת־המודע הקולקטיבי מתוך מטרה לשלול את הלגיטימיות של כל פעולה ביקורתית. זו מתקפה שמלובה על ידי אנשים עם אינטרסים מסוימים שמאיימים על כל מה שבצלאל מסמלת", מפרש גז את ההתקוממות סביב העבודות. "הם מחפשים את מי להעלות על המוקד וכל פעם יש תורן אחר שמסומן למען רווח פוליטי מיידי; אלה יכולים להיות קולנוענים, אנשי התיאטרון, או סטודנטים לאמנות בבצלאל. לתקוף סטודנטים זה קל ותפקידנו כראשי מחלקות לעמוד לצידם ולהגן עליהם".

ואולם, הוא מבהיר, פעולות מן הסוג הזה הן חלק בלתי נפרד מתפקידה של האקדמיה. "יש לבצלאל את אחד התפקידים החשובים ביותר בעיני בחברה בישראל — היא מפתחת יכולות של ביקורת וחשיבה עצמאית. הבוגרים של בצלאל הם נושאי הדגל של תפיסה הדוגלת באחריות אזרחית ודמוקרטית, ומהבחינה הזאת אם מסמנים אותנו כמעבדה לחשיבה ליברלית — אז התשובה היא שאנחנו באמת עושים זאת. אנחנו מטפחים דורות של יוצרים שמקבלים במות ציבוריות, וייתכן שעל כן אנו גם מקבלים תשומת לב במסגרת השיח הציבורי ובתקשורת. יש לאקדמיה השפעה על איך שהחברה הישראלית נראית ועל איך שהיא מתעצבת".

מיצב המחאה על הלחימה בגבול עזה. "זכותו של סטודנט להביע את עמדתו"
מיצב המחאה על הלחימה בגבול עזה. "זכותו של סטודנט להביע את עמדתו"צילום: ללא קרדיט

החולה של אירופה

אחד הדברים שחוזרים על עצמם בראיונות עם גז הוא רתיעתו מתוויות והגדרות — רתיעה מובנת בהתחשב בחייו המקצועיים ובביוגרפיה הפרטית שלו. מן הרגע הראשון הוא משלב בין האקדמיה לאמנות. הוא הציג את תערוכת־היחיד הראשונה שלו מיד עם סיום לימודי התואר הראשון בבצלאל, והחל ללמד שם זמן קצר אחרי שסיים את התואר השני. ב–2014, לצד סיום הדוקטורט שלו באוניברסיטת תל אביב, מונה לראש המחלקה לצילום, וכעת הוא חולש על תערוכת הבוגרים של תלמידי תואר שני (המוצגת עד 9 ביוני בסניף התל אביבי של בצלאל ברח' סלמה), בתום שנתו הראשונה כראש התוכנית.

במקביל, וללא שום הפוגה, הציג עשרות תערוכות יחיד. ב–2017 לבדה הציג שמונה תערוכות בישראל ובעולם, ובעתיד הקרוב מתוכננות עוד חמש לפחות — בארמניה, בבריסל, שתיים באיטליה, ובבולטימור. במקום האחרון הוא צפוי להציג את הפרק הרביעי מתוך חמישה של הפרויקט שלו "האדם החולה של אירופה", הבוחן את ההיסטוריה האלימה של כמה מדינות במזרח התיכון דרך סיפורים אישיים של אמנים מתחומים שונים שנטשו את אמנותם לאחר גיוסם לצבא (שלושת הפרקים הראשונים, "הצייר", "האדריכל" ו"המלחין", מתמקדים בישראל, טורקיה וארמניה; את נושא הפרק הרביעי הוא מסרב לחשוף).

גם הביוגרפיה הפרטית שלו — הקשורה, מן הסתם, קשר הדוק לאמנותו — נמנעת מהגדרות. הוא בן לאב יהודי מטוניס — דור שלישי לשואה — ולאם פלסטינית נוצרייה שמשפחתה גורשה מיפו אחרי 1948. רק לאחרונה שב ליפו, במה שנתפס אצלו כסגירת מעגל. בעבודתו הוא בוחן לעתים קרובות את נוכחות ההיסטוריה והחוויה הפלסטינית במרחב הישראלי בלוד וביפו, למשל (על אף שהוא מדגיש כי עבודתו היא אף פעם לא על "הסכסוך"). וגם באמנותו הוא מקפיד לשלב את הגישה האקדמית — אחד הפרויקטים המתמשכים שלו הוא "הארכיון הפלסטיני־נוצרי", אוסף של חומרים ויזואליים על הקהילות הפלסטיניות־נוצריות בעולם.

מתוך הפרויקט של גז, "האדם החולה של אירופה". היסטוריה של אלימות במזרח התיכון
מתוך הפרויקט של גז, "האדם החולה של אירופה". היסטוריה של אלימות במזרח התיכוןצילום: יובל חי

דברים שקשה לנהל

ההוליסטיות שלו, המחברת בין הפרטי לאוניברסלי ובין המחקרי לאמנותי, מתבטאת גם בגישתו לתפקידו החדש. בין היתר, מסביר גז, הוא מנסה ליצור עבור הסטודנטים שלו הזדמנויות לעבודה והתמחות בחו"ל, אך מדגיש כי השאיפה להיות אמן "בינלאומי" היא לא ערך בפני עצמו. "היא תוצר־לוואי של פעילות, שחלק גדול ממנה תלוי במקום שבו אנחנו נמצאים", הוא אומר. "זו לא תוכנית שיושבת בשוויץ או בגרמניה, יש לה את הדנ"א המקומי. אחת המטרות שלי כראש התוכנית היא להעמיק את ההתבוננות בסביבה שלנו. הסביבה הזו היא לא משהו שאמן בישראל יכול להתעלם ממנו. אי אפשר להתעלם מזה ש–500 מטר דרומה מבית הספר נמצאים רבבות מבקשי מקלט, ו–500 מטר צפונה יש את מרכז העיר העשירה בישראל; שלא לדבר על 500 מטר לכיוון יפו. התוכנית נמצאת בצומת, לא רק צומת גיאוגרפי, שהוא מטאפורי, והוא חייב להשפיע על היצירה של מי שעובד בו. הסטודיואים פתוחים לנוף מסוים".

אחת המטרות החשובות ביותר של התואר \השני לאמנות, לפי גז, היא יצירת קהילה לאמן, "והקהילה הזו צריכה לשקף את המקום שבו אנחנו חיים", הוא מדגיש. גז מוסיף כי בכל רחבי בצלאל נעשית בשנים האחרונות פעולה שנועדה לגוון את הרכב הסטודנטים, וכי הוא רואה בזה חלק מתפקידו כראש מחלקה. "לא ייתכן שיהיו מחלקות בבצלאל שקבוצות מיעוט שונות לא יוכלו לחצות את תקרת הזכוכית של מבחני הקבלה. זה אתגר שכל בצלאל כמוסד מתמודד איתו וכראש מחלקה יש לך השפעה אדירה על התאמת תהליך הקבלה".

והמאמצים, לדבריו, נושאים פרי. "בצלאל של לפני עשר שנים, כשאני הייתי סטודנט, היא לא בצלאל של היום. למשל, פלח הסטודנטים מהחברה הערבית עלה במאות אחוזים והם מייצרים דיון שהוא מאוד מעניין וחיוני. היא כבר לא מגדל השן — מגיעים אלינו סטודנטים מ–176 ישובים, המעמד הסוציו־אקונומי של סטודנטים לא זהה. בצלאל היא לא בועה, להפך. היא מגיבה מאוד למה שקורה מסביב, כי הסביבה הזו מרכיבה אותה".

לפני כמעט שנתיים, בין התערוכות לבית הספר, נוסף לגז עוד מרכיב קריטי ללוח הזמנים הצפוף: בתו נורי. "זו הפעם הראשונה בעשר השנים האחרונות שהבנתי שלא את הכל אפשר לנהל", הוא צוחק.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ