האמנית הרב־תחומית ציונה שמשי מתה בגיל 79

ציונה שמשי עסקה במגוון רחב של מדיומים, בהם פיסול, ציור, קרמיקה ועיצוב טקסטיל, והציגה יותר מ–40 תערוכות יחיד בישראל. "מבחינתה אמנות זה משהו שצריך להגיע לציבור הרחב", אמרה בתה

מיה אשרי
נעמה ריבה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ציונה שמשי
ציונה שמשיצילום: ניר כפרי

האמנית ציונה שמשי מתה אמש (שלישי) בבית החולים איכילוב בתל אביב לאחר מחלה. שמשי עסקה במגוון רחב של מדיומים — בהם פיסול, ציור, קרמיקה ועיצוב טקסטיל — עיצבה פסלים ומיצבים רבים במרחב הציבורי, לימדה במוסדות אקדמיים, והיתה פעילה ציבורית למען קידום אמנות וחינוך לאמנות. על פי בקשתה, גופתה תיתרם למדע.

שמשי נולדה בתל אביב ב–1939, ובצעירותה החלה ללמוד אמנות ב"מכינה לנוער". בהמשך למדה במכון אבני, ובתחילת שנות ה–60 נסעה לניו יורק, שם התמחתה בעיצוב טקסטיל. בשובה ארצה, החלה לעבוד ב"משכית" לצד רות דיין, ועיצבה אריגים גם עבור חברת "רקמה". מאז ובמשך שנים ארוכות פעלה שמשי בזירת עיצוב הפנים בישראל ושיתפה פעולה עם שורה ארוכה של אדריכלים בינהם יעקב רכטר, אבא אלחנני, אמנון אלכסנדרוני, ישראל לוטן ודורה גד. היא עיצבה ויצרה עבור עבודות שלהם עבודות קיר גדולות, שטיחי קיר ורצפה ועוד.

ציונה שמשי בביתה בתל אביב, בשנה שעברהצילום: ניר כפרי

כאמנית, הציגה יותר מ–40 תערוכות יחיד בישראל, השתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. בין השנים 1965–1970, היתה בין מייסדי ופעילי קבוצת האמנים "עשר פלוס", מייסודו של רפי לביא, והשתתפה בחמש התערוכות הראשונות של הקבוצה (מתוך עשר בסך הכל). בין היתר פעלה שם לצד לביא, בני אפרת, אורי ליפשיץ, יוסי גטניו מלכה רוזן ואחרים. היא החלה את דרכה בעולם האמנות בציור, אך עד מהרה עברה לפיסול וקרמיקה, לעתים תוך שיתוף פעולה עם חברות תעשייתיות.

היא גם אצרה 26 תערוכות, בהן רטרוספקטיבה לכלת פרס ישראל, האדריכלית דורה גד בהלנה רובינשטיין (1994), ותערוכת ענק על מוטיב החמור בתרבות הישראלית במוזיאון נחום גוטמן (2002) — תערוכה שנדדה בהמשך גם למוזיאון הנגב (2015). למרות היקף פעילותה האדיר שמשי עצמה לא זכתה בחייה לתערוכה רטרוספקטיבית שתציג את המנעד הרחב של פעילותה בשדה האמנות, העיצוב הקרמי ואדריכלות הפנים בישראל. את יצירותיה במרחב הציבורי ניתן לראות בין היתר במרכז הבינתחומי בשכונת אזורי חן בתל אביב, וברחוב לסל בעיר.

החל מ–1979 ובמשך כשלושה עשורים, גם שימשה מרצה ויועצת באקדמיה. היא עמדה בראש המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל ובהמשך עמדה בראש "בצלאל 1" ללימודי תעודה והיתה בין מקימי החוג לאדריכלות פנים במסלול האקדמי המכללה למנהל. כמו כן, קידמה במשך שנים תמיכה באמנים ובאמנות וחשיפת הציבור לאמנות באמצעות חינוך והמרחב הציבורי, באמצעות כתיבה בעיתונות, הקלטת ראיונות עם אמנים, פעילות בוועדות ציבוריות ויוזמות פרטיות נוספות. "לימודי אמנות בהשכלה היסודית והמקצועית שינו את הגדרתם אינספור פעמים מאז שנות ה–50, ונעלמו לחלוטין כנושא שראוי לעסוק בו לדעתם של רוב שרי החינוך ששרתו אותנו/שבשו את חיינו כאן, ובדומה גם שרי התרבות שראו את עיקר תפקידם בחלוקת פרסים", כתבה בטור דעה שפורסם ב"הארץ" ב–2015. "העובדה שמספר האמנים היוצרים ופועלים כאן גדול ללא פרופורציה למספר תושבי ישראל, עשויה לשרת דווקא את אלה שטוענים שזה בזכות המצב הקיים, שמייצר רעב לנושא. לימודי אמנות חייבים להיות בסביבה שופעת אמנות ללא מחויבות לכיוון והתמקדות בשפה אחידה, אך עם הצהרה שאמנות היא נושא מרכזי ביומיום".

בשנים האחרונות היא העבירה לארכיון אדריכלות ישראל בניהולו של האדריכל ד"ר צבי אלחייני את ארכיונה המקצועי האישי הנרחב יחד עם ארכיונו של בעלה, הצלם והבמאי יכין הירש, שמת ב–2011. בתה, ד"ר דפנה הירש, היא מרצה בכירה ללימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה.

"היא חיה אמנות באופן מוחלט", אמרה הירש ל"הארץ". "כל הנושא של אמנות במרחב הציבורי היה מאוד חשוב לה. מבחינתה אמנות זה משהו שצריך להגיע לציבור הרחב. גם אסתטיקה באופן כללי היה משהו שמאוד חשוב לה. היא עסקה בסִגְנוּן החיים כל הזמן, ממש עד לפרטים הקטנים של חיי היומיום. גם כששכבה בבית החולים, התעסקה בדוגמה שיש לווילונות". לדבריה, מה שייחד את אמה היה "העניין העצום שהיה לה בכל מה שקורה סביבה. יחס מאוד מעורב בעולם, בחיים. לא רק עניין — אלא גם עניין שהתארגן לנקיטת פעולה, נדיבות, אנרגיות אינסופיות. מישהו שחי את החיים במלואם. זה הדבר הכי חזק שיישאר שם, יחד עם העקשנות".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ