מנהל הבריטיש מיוזיאום לשעבר מסביר למה תפקידו של מוזיאון לחתור תחת נרטיבים לאומניים

הוא סבור כי המדינה צריכה לממן מוסדות בלי להטיל עליהם מגבלות ואינו תומך בהשבת פריטים ארכיאולוגיים מהמערב למדינות המקור. ראיון עם ניל מקגרגור בעקבות הרצאתו במכון ון ליר

מיה אשרי
מיה אשרי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שיש הפרתנון מוצג במוזיאון הבריטי
שיש הפרתנון מוצג במוזיאון הבריטי. מוסד שמאפשר לבחון את המצב הקיים ולשאול איך הוא יכול להיראות אחרתצילום: Andrew Dunn
מיה אשרי
מיה אשרי

באמצע העשור הקודם, התקיימה במוזיאון הבריטי בלונדון (הבריטיש מיוזאום) תערוכה פופולרית על ממלכת פרס העתיקה. יותר מ–300 פריטים הוצגו בה, חלקם הגדול מהאוסף העשיר של המוזיאון, וחלקם הושאלו לו על ידי הממשלה האיראנית. לא כולם התלהבו מהרעיון: היחסים בין איראן למערב באותה תקופה היו עכורים למדי, ארה"ב ואירופה כבר הטילו סנקציות על טהראן, ושיתוף הפעולה בין מוזיאון בריטי לאומי למדינת אויב לא התאים למצב הקיים.

ועדיין, הביקורת הזו התגמדה לעומת התגובות למהלך שעשה המוזיאון בתמורה. כמה שנים אחר כך, בסוף 2010, אישר ניל מקגרגור, מנהל המוזיאון הבריטי, את השאלת "הגליל של כורש" למוזיאון בטהראן. זהו גליל חמר מהמאה השישית לפני הספירה עליו חקוקה באכדית הכרזת הניצחון של המלך כורש, מייסד הממלכה, מה שהופך אותו לאחד הפריטים הארכיאולוגיים החשובים ביותר של המחלקה הפרסית במוזיאון. מילא לקבל מהממשלה מוצגים — אבל להוציא משטח הממלכה פריט כה משמעותי? ועוד למדינה ששנה וחצי לפני כן בחרה פעם נוספת את מחמוד אחמדינג'אד, אויב המערב, לנשיאה?

ניל מקגרגור
ניל מקגרגור בירושלים, החודש. מהו תפקידו החברתי של המוזיאון בעידן הנוכחיצילום: אמיל סלמן

בבריטניה הזעיפו פנים, ובוושינגטון הרחיקו עד כדי הגשת בקשה רשמית מהמוזיאון להימנע מההשאלה, אך ללא הואיל. הגליל הושאל. יותר ממיליון איש ביקרו אותו בטהראן, ואחמדינג'אד אף יצר שערורייה־זוטא במדינתו, כשהציג את הגליל כציון דרך במורשת האסלאמית, אף על פי שקדם לאסלאם במאות שנים.

וכאן נעוצה כל תורתו של מקגרגור, מאנשי התרבות הבכירים והחשובים בבריטניה, בכל הנוגע לתפקידו של מוזיאון אנציקלופדי (בניגוד למוזיאון לאמנות בלבד) בחברה אזרחית. מנותק מהשלטון, משרת את אזרחי העולם כולו, ומשמש מרחב בטוח, יחיד מסוגו, לדיון רב־תרבותי ולהעלאת שאלות מורכבות על המקום שבו אנו חיים. מעבר לכך, הוא מאמין, כדי להיות נגיש באמת עליו לאפשר גם כניסה חינם. "מוזיאון הוא לא היכל שנועד להציג שלל, או חפצים ששלטון מסוים אסף וכעת מציג כדי להראות את הישגיו", אומר מקגרגור בראיון ל"הארץ" במכון ון ליר שבירושלים. "אלה מקומות שמאפשרים לאזרח לבחון את המצב הקיים ולשאול איך הוא יכול להיראות אחרת, באמצעות הסתכלות על האופן שבו תרבויות אחרות התארגנו והאפשרויות הטמונות בכך. כבר מהקמת המוזיאונים במאה ה–18, זה כלל גם שאילת שאלות לגבי שלטון וכוח, לגבי החיבור בין מערכת דתית ומערכת פוליטית, לגבי מערכות יחסים כלכליות — שאלות שתמיד היו קריטיות בדמוקרטיות".

במקרה של הגליל של כורש, למשל, הוא סבור כי ההשאלה לאיראן מימשה את מטרתה מעל ומעבר. "השאלה היא חלק מרכזי מהגשמת הייעוד של המוזיאון", הוא אומר. "ועם זה, מגיע גם הוויתור על כל שליטה על הפרשנות. מבחינת חבר הנאמנים של המוזיאון, הגליל מוחזק בו גם עבור אנשיה של איראן. מובן שלכל אחד יש את הזכות לפרש אותו ואת חשיבותו כראות עיניו, אבל על אחת כמה וכמה כשהוא נשלח לתצוגה בטהראן. חבר הנאמנים ידע שייתכן שהוא יפורש שם בדרך שונה מהותית מאיך שהוא נתפס באנגליה, אולי אפילו בדרך שאנחנו לא מוצאים משכנעת במיוחד. לחילופין, היתה גם אפשרות שההצגה שם תיתן גם לנו במערב תובנות חדשות, ולשמחתנו זה מה שקרה".

הגליל של כורש
"הגליל של כורש", מאוסף המוזיאון. יותר ממיליון איש ביקרו אותו בטהראןצילום: AP

חוויה מורכבת

מקגרגור, שנראה צעיר מ–72 שנותיו, הגיע לישראל בהזמנת מכון ון ליר לשאת הרצאה פתוחה על תפקידו החברתי של המוזיאון בעידן הנוכחי. ביום המחרת, השתתף במפגש סגור עם בכירי עולם האמנות בישראל על נושאים דומים. קשה להתחרות בניסיון שלו בתחום, למרות שהגיע אליו מאוחר יחסית. הוא נולד בסקוטלנד זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, ותחילה למד משפטים ועבד כעורך דין. רק בגיל 27 החליט ללכת בעקבות מה שעניין אותו באמת, ונרשם ללימודי תולדות האמנות.

בגיל 41 מונה למנהל הגלריה הלאומית של לונדון, ו–15 שנה מאוחר יותר, ב–2002, קיבל את אחד התפקידים היוקרתיים בעולם המוזיאונים כולו — מנהל המוזיאון הבריטי, על שמונה מיליון מוצגיו. תוך כמה שנים מחק את הגירעון של המוזיאון, שעמד על חמישה מיליון ליש"ט, והעלה משמעותית את מספר המבקרים השנתי. הוא הקליט כמה פודקאסטים פופולריים מאוד בשיתוף פעולה עם בי־בי־סי סביב אוספי המוזיאון, ורובם אף עובדו לספרים — האחרון שבהם, Living with the Gods, יצא השנה ועסק בחשיבות הדת למבנה החברתי־קהילתי העולמי.

על התערוכה Living with the Gods

בדיון הסגור שהתקיים לפני הראיון, זכה מקגרגור לשמוע על המשוכות והקשיים שחווה סעיד אבו־שקרה, מייסד גלריה אום אל־פחם, בהקמת והפצת תערוכות העוסקות בחוויה הפלסטינית, או על החששות של אוצרים ומנהלים בכירים במוסדות ישראליים מבוססים, המזהירים מפני צנזורה עצמית אל מול לחץ שלטוני להימנע מנרטיבים מסוימים. הוא אמנם מעיד כי אינו מכיר כלל את האווירה הפוליטית בישראל וכי שמע על חוק "נאמנות בתרבות" רק בביקורו הנוכחי, אך מקגרגור מאמין נלהב בתפיסה שהמדינה צריכה לממן מוסדות תרבות בלי להטיל עליהם מגבלות. למעשה, כראש המוזיאון הבריטי יזם וקידם כמה מהתערוכות הפרובוקטיביות ביותר שידע המוזיאון — בכל זאת, מוסד לאומי במימון הפרלמנט הבריטי — ובהן התערוכה על הממלכה הפרסית, או תערוכת ענק על החאג', העלייה המוסלמית לרגל למכה.

"עשינו כמה וכמה אירועים שבאופן מובהק לא אהבו בממשלה, אבל מעולם לא היה ספק שזה מותר", הוא אומר על חוויותיו. "מעולם לא העמידו חרב מעל התקציב או איימו בענישה, והתרשמתי מזה מאוד. אפילו לא הזכירו את זה — יש קבלה מוחלטת שזה חלק מהעניין, וזה חשוב ביותר. הפרלמנט הבריטי החליט כבר במאה ה–18 שהמדינה תממן את המוזיאון, אבל לא היא ולא בית המלוכה יוכלו לשלוט בו. המנהל של המוזיאון כפוף רק לחבר הנאמנים, והנאמנים לא עונים לממשלה, אלא לפרלמנט כולו. אחד המוצגים האיקוניים של המוזיאון הוא המגנה כרטא — שמטרתו לאפשר לאזרח לחלוק על המלך ולשלוט במעשיו".

אז בעידן פוליטי אנטי־אינטלקטואלי כמו זה שאנחנו חווים כיום, איך מוזיאון לאומי יכול וצריך להגיב?

"בתקופה שבה הכוח נמצא אצל אנשים שמציגים את העולם כאילו יש בו שאלות חד־משמעיות עם תשובות חד־משמעיות, אחד הדברים שמוזיאונים יכולים לעשות זה להדגיש שוב ושוב שאין שאלות פשוטות, וגם אם כן, בוודאי שאין תשובות פשוטות. בעולם של יצירת זהות דרך נרטיב, שבו ההיסטוריה משוכתבת כל הזמן על מנת לתמוך בקו פוליטי מסוים, מוזיאון לא רק יכול — הוא גם חייב לסבך את הסיפור, להציג את הנרטיבים האלה כסבוכים, ולהבהיר שכל רעיון של נרטיב־על הוא במקרה הטוב לא מספק ובמקרה הרע שקרי. זה תפקידו של המוזיאון, גם אם זה חותר תחת המגמה הפוליטית השלטת. אנחנו יודעים שסיטואציה של שאלות פשוטות ותשובות פשוטות מובילה בסופו של דבר לחוסר סובלנות עמוק ביותר, ומוזיאון חייב לבסס שוב ושוב את המורכבות של החוויה של האנושית".

הפשטת השיח

כחלק מתפקידו במוזיאון הבריטי, מצא את עצמו מקגרגור נוקט חלק פעיל באחד הדיונים התרבותיים המורכבים בדורנו: השבת פריטים ארכיאולוגיים שהובאו למערב, בעיקר מאפריקה, בחסות הקולוניאליזם. רבים מפריטים אלה נמצאים כיום במוזיאון הבריטי — ככל הנראה יותר מאשר בכל מוזיאון אחר. בשנים האחרונות גוברים הקולות באירופה התומכים בהחזרת פריטים למולדתם, בעיקר אם אלה נלקחו בדרכים מפוקפקות כמו ביזה, הונאה או הפעלת לחץ שלטוני או צבאי. לפני כחודש אף הוגשו לבקשת נשיא צרפת, עמנואל מקרון, המלצות בנוגע לאופן שבו יש להשיב יצירות שנלקחו.

אף על פי שמקגרגור מבהיר כי יש נסיבות שבהן השבה היא אפשרית, נראה שהוא נרתע מההיקף שהדיון תופס. הוא אף קושר בין המגמות הפוליטיות שהוזכרו — הפשטת השיח וניצול נרטיבים היסטוריים פשטניים לצרכים לאומניים — לבין סוגיית ההשבה. בין היתר, כדרכם של מנהלי המוזיאון הבריטי לדורותיו, הביע התנגדות עזה להשבת פסלי השיש של הפרתנון, שנמצאים במוזיאון הבריטי מאז נקנו מהאימפריה העותמנית במאה ה–19, ליוון — אולי אחד הוויכוחים הממושכים והסמליים ביותר בהקשר להשבת נכסי תרבות.

"רוב יוון בתקופה ההיא, במאה החמישית לפנה"ס, סלדה מאתונה והתנגדה בחריפות לגובה המסים שנגבו מהם כדי לבנות את כל המבנים האלה. הנרטיב של מה שקרה להם, איך הם נוצרו, המצב שבו הם היו לפני שהוסרו — כל אלה סיפורים היסטוריים מורכבים מאוד, והעובדה היא שהם נהפכו למרכיב איקוני בזהות היוונית במובן הפוליטי רק בשנות ה–70. זה סיפור מסועף הרבה יותר ממקרה פשוט של 'אתם גנבתם את זה, ואנחנו רוצים את זה בחזרה'", הוא אומר.

"בעיני השימוש בפריטים האלה למטרות לאומניות זו אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר בתקופה הפוסט־קולוניאליסטית; הנטייה למצוא זהות לאומית בחפצים שהוזזו ממקומם", הוא מוסיף. "אם מסתכלים על עיצוב המרכיבים של זהות לאומית במאה ה–19, בין אם מדברים על פולין, אירלנד או אפילו זהות יהודית, רואים שהוא מתרכז סביב ריקוד מסוים, שירים, שירה — רכיבים לא מוחשיים. פוליטית, אין לזה את אותו ערך כמו דרישת בעלות על חפץ שלכאורה נלקח לא בצדק. זה מעניין ששם מתרכזות האנרגיות הללו. כולם יודעים שהחצי של פסלי הפרתנון שנשארו באתונה אפילו לא הוצג שם לציבור עד לאחרונה. יש סכנה אמיתית כשלאומניות מתבטאת באמצעות החפצים האלה שאבדו".

הומבולדט פורום בברלין
הומבולדט פורום בברלין, שעתיד להיפתח בשנה הבא. טענות כי התעלם מעוולות הקולוניאליזם הגרמניצילום: FELIX BRÜGGEMANN / NYT

ב–2015, בתום 13 שנה, עזב מקגרגור את המוזיאון הבריטי והמשיך לפרויקט הגדול הבא. הוא הצטרף כמנהל־מייסד לצד שניים נוספים בהקמת ההומבולדט פורום, מוזיאון אנציקלופדי ומרכז תרבות ענקי בברלין שעתיד להיפתח בשנה הבאה ולאגד בתוכו אוספים ארכיאולוגיים ותרבותיים של כמה מהמוזיאונים הקיימים בעיר. הוא לא ינהל את המוסד, אך משמש כיום בוועד המייעץ הבינלאומי למוזיאון. הדיון הסוער על השבת פריטים ליווה אותו גם לשם — הפגנות, מאמרים ועצומות האשימו את המוסד המתגבש ככזה שמתעלם מעוולות הקולוניאליזם הגרמני בהתמודדות שלו עם מוצגים, ואף משחזר אותן. חברת הוועד המייעץ לפורום, בנדיקט סאבוי, אף התפטרה על רקע זה, והצטרפה לצוות שחיבר את הדו"ח שהוגש למקרון בצרפת.

"אני מעט לחוץ מהדיון על המקום שבו חפץ נתון 'צריך להיות'", הוא מסכם. "נשמע לי כמעט מובן מאליו שהשאיפה היא שהפריטים יהיו בכל מקום. והדרך הכי פשוטה להגיע לשם היא שהאוספים האנציקלופדיים יאמצו שאיפה זו כיעד ויפעלו למען השגתו באמצעות השאלות. כל זה לא פוסל השבת פריטים בנסיבות מסוימות, אבל זה יהיה עצוב אם הדיון סביב זה יצטמצם כל כך".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ