מכת בכורות

"למכור אמנות וצעצועי מין זה בעצם אותו דבר״

בר ירושלמי * בן 31 * אוצר * גר בתל אביב

מאי פלטי
מאי פלטי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאי פלטי
מאי פלטי

מי אני?

את העשור האחרון העביר האוצר הצעיר בר ירושלמי בנדודים. בפריז הוא גר ארבע שנים, למד אמנות באקול דה בוזאר, עבד כמודל עירום וניסה להבין איך עושים אמנות במקום כל כך כבד תרבותית, לדבריו. ״התקופה שם זכורה לי בעיקר כמבוך של בתי קפה, שיטוטים בין סקוואטים אפלים ורומני קיץ סוערים שנמשכו כל הלילה״, הוא מספר. לקראת סוף הלימודים הכיר את בן זוגו לשעבר, אוסטרלי יפה תואר שהיה בחופשה של שבוע בעיר. ״שישה חודשים אחרי, מצאתי את עצמי חוצה יבשות למלבורן", הוא אומר. "עיר שהיא סוג של אוטופיה לא הגיונית עם קפה מעולה ויותר מדי שיחות על מזג האוויר. מדירת חדר פריזאית מצאתי את עצמי בדופלקס מהמם עם יותר מדי זמן לעצמי, מעביר ימים שלמים בהליכות חסרות מעש בפארקים. במשך היום עבדתי בגלריה לאמנות עכשווית, מוכר אמנות לאלפיון העליון האוסטרלי. בלילות עשיתי משמרות בחנות סקס ענקית של שלוש קומות, מוכר דילדואים וכרטיסי כניסה למופעי הפיפ־שואו שהיו במרתף. עד היום אני טוען שלמכור אמנות וצעצועי מין זה בעצם אותו הדבר״.

מכת בכורות בר ירושלמי
בר ירושלמי. אמנות היא הזיכרון התרבותי שלנו כמין אנושיצילום: גיא נחום לוי

יפה. למה?

״למכור אמנות ולמכור צעצועי מין זה למכור אשליות. בבוקר אתה מוכר אשליות על תרבות, ובלילה אשליות של תשוקה״.

למה אני?

אחרי שנה באוסטרליה התקבל לאוניברסיטת גולדסמיתס בלונדון לתואר שני באוצרות, שם למד שנתיים, והפך באופן רשמי לאוצר. מאז שחזר לארץ, לפני שלוש שנים, הוא עובד בתור אוצר התוכנית הציבורית במוזיאון פתח תקוה לאמנות. כעת, לקראת סיום תפקידו, הוא כבר חושב שוב על נדודים.

למה אוצרות ולא אמנות?

״הפכתי להיות אוצר כי נמאס לי להיות לבד. יש משהו בלהיות אמן שמאלץ אותך להיות יותר מדי שעות עם עצמך, והאוצרות פתחה לי דלת לחוויית חיים הרבה יותר רחבה, שמבוססת על חיבור אנושי ותקשורת״.

החיים עצמם

הוא גדל בגבעתיים לאם צרפתייה שעובדת בבית החולים איכילוב. אביו ישראלי, עובד בבנק דיסקונט. יש לו אח ואחות. ״אנחנו משפחה מצחיקה ומוזרה״, הוא מספר. ״זכיתי להורים מאוד מיוחדים, כאלו שיכולים להיכנס לחדר מלא באנשים שהם לא מכירים ובערך 45 דקות קדימה אנשים מספרים להם את הדברים הכי אישיים ואינטימיים שלהם. אמא שלי חינכה אותי מגיל צעיר שכדי להיות בן אדם צריך להיות לארג׳ ולתת מעצמך, אני מנסה לקיים את זה בכל יום בחיי״.

אחד המופעים שילוו את התערוכה באצירתו של ירושלמי

עם מי אני?

בר בזוגיות כבר יותר משנתיים עם בן זוגו בעל השם המעניין – בר הסנס. ״זה כמובן מקור בלתי נדלה לבדיחות קרש״, הוא מעיד. ״ההורים שלי, לדוגמה, קוראים לנו בר הקטן ובר הגדול. אני מרגיש הרבה פעמים שזכיתי בלוטו איתו, ועדיין מוצא את עצמי לפעמים בוהה בו מהקצה השני של החדר עם המחשבה כמה הוא מופלא. בר הוא גם אחד האנשים הכי קולים שפגשתי בחיי, עם חוש אופנה מפותח במיוחד – הוא עשה לי את הסטיילינג לצילום המדור – ויכולת נדירה לבחור את השיר המושלם לכל רגע נתון ביום. אנחנו מבלים הרבה מהזמן שלנו יחד בריקודים עם עצמנו בסלון״.

מה עכשיו?

התערוכה המוזיאלית הראשונה באוצרות בר במוזיאון פתח תקוה נפתחת הערב. שמה "חַי | Vividus" והיא עוסקת ברעיון ההישרדותי של יצירת האמנות, בלדמיין אותה כאורגניזם ביולוגי־תרבותי, סוג של מאובן חי. ״למשל, למה יצירה מסוימת שורדת אלפי שנים ואחרת לא שורדת אפילו שבוע?" שואל בר. ״אנחנו מדברים הרבה על היכחדות של צורות חיים ביולוגיות לנוכח ההתחממות הגלובלית. אבל מה עם ידע תרבותי? מה יקרה לכל הרעיונות, הזיכרונות והסיפורים בצל הקריסה הביולוגית?״

מה יקרה לדעתך?

״אמנות היא הזיכרון התרבותי שלנו כמין אנושי. עם כל פיסה אובדת אנחנו מאבדים עוד חלק מהתמצית הזו שמרכיבה את האנושיות שבנו. היום שבו אמנות תיכחד יהיה גם היום שנשכח לחלוטין מי אנחנו״. 

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ