הוא נתן את הנשמה, עכשיו מעיפים את הפסל שיצר כי השכנה התלוננה

מתי מותר להסיר פסל שהוצב באישור במרחב הציבורי, והאם הכללים בעיר ובמושב שונים? הפסל בעז דרומי יצא למאבק בהחלטת ועד אלוני אבא להזיז את יצירתו מהרחוב עקב תלונה של שכנה. את האוצרת גליה בר אור זה מרגיז

נעה שפיגל
נעה שפיגל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בעז דרומי והפסל בן שני החלקים (מימינו ומשמאלו)  שהציב ברחוב במושב אלוני אבא. אין סיכוי להעביר אותו למקום אחר במושב בלי שייפגע, הוא אומר
בעז דרומי והפסל בן שני החלקים (מימינו ומשמאלו) שהציב ברחוב במושב אלוני אבא. אין סיכוי להעביר אותו למקום אחר במושב בלי שייפגע, הוא אומרצילום: גיל אליהו
נעה שפיגל
נעה שפיגל

הפור נפל בישיבת הוועד המקומי של המושב אלוני אבא שבעמק יזרעאל לפני חודשיים וחצי. ברוב של ארבעה קולות נגד שלושה החליט ועד היישוב כי הפסל שעליו עמל חודשים ארוכים התושב בעז דרומי, יועבר מהמקום שבו נבנה, בשטח הציבורי שברחוב "הכרמים", אל השטח שליד הכנסייה הטמפלרית במושב. גם העובדה שהמשפחה שהתלוננה על מיקום הפסל כלל לא הגיעה לישיבת הוועד אף שהוזמנה, כמצוין בפרוטוקול — לא הועילה. מאבק בן כמה חודשים הגיע לסופו או לפחות לנקודה מכריעה בו. למרות שהפסל אמור לעבור לנקודה מרכזית יותר במושב, טוען הפסל דרומי כי לא יהיה ניתן להעביר את הפסל מבלי לפגוע בו. הוא מתכוון להמשיך להילחם.

דרומי, גנן ואמן, במקורו מנהלל, הגיע לפני כ–20 שנה עם משפחתו לאלוני אבא, מושב קטן ופסטורלי המוקף חורש יפהפה ומשקיף אל שדות העמק. בחצר האחורית של ביתו פיסל שנים רבות פסלים קטנים. בעבר הציב ברחוב "הכרמים" שבו הוא מתגורר שני אלמנטים של אבן ובטון אמנותי, אבל אחד התושבים הרס אותם כבר בשלב מוקדם, ואז, הוא מספר, הגיעה לביתו מזכירת הוועד המקומי. "היא ראתה את הפסלים הפרטיים שלי בחצר האחורית ואמרה לי: 'בוא תצא החוצה — תבנה בחוץ ואחר כך במרכז המושב'. היא עודדה אותי".

תחילה, הוא מספר, יצר פסל קטן מול ביתו, ובהמשך פסל גדול יותר. לא נרשמה שום התנגדות. דרומי מבהיר שפיסול אינו עבודתו העיקרית: "בין העבודות אני מפסל, קצת בטון, קצת אבנים, זה לא שאני פסל מקצועי. כל המושב עבר פה בשבתות, סבים וסבתות, ילדים קטנים, כולם ראו את העבודות תוך כדי תהליך, כולם אהבו את זה. זה מקום קטן, רואים".

במקביל להכנת הפסל, בנה דרומי גינה לאחת השכנות שביתה סמוך לפסל. כשסיים, סיפר, קראה לו השכנה וביקשה שיהרוס את הפסל. "חשבתי שאני לא שומע טוב, ואז היא אמרה 'אני את הפסל הזה לא אוהבת והוא על יד הבית שלי, ואני דורשת שתהרוס אותו'. אמרתי לה: 'את מבינה שאין סיכוי שאהרוס. את לא אוהבת אבל 200 איש כן, וזה שטח ציבורי, לא פלשתי אלייך'. היא עמדה על דרישתה".

הסירוב שלו לא עבר בשקט. אל השכנה הצטרפו לדבריו עוד כמה תושבים, ועד המושב הוכנס לתמונה ומאז מתנהל מאבק. "שאלתי את הוועד: 'איך יש לכם את העוז לראות את הפסל קם ואז לדרוש ממני להרוס אותו? הייתם צריכים להגיד בהתחלה, ראיתם את הרגל ואז את הברך. הפסל הזה עלה לי אלפי שקלים בשעות עבודה וחומרים, שאת חלקם קניתי. לא ביקשתי שקל'. אמרו לי שאם היא לא היתה מתלוננת הם לא היו עושים כלום".

הוא לא מאוכזב מהשכנה, הוא אומר, אלא מוועד היישוב. "השקעתי בזה המון מחשבה. זו יצירה שהיא שילוב של רוח וחומר. הלכתי לישון בלילה וחשבתי על זה, ורצתי בבוקר לשים עוד אבן כדי לא לשכוח. כל שבת עברו המון אנשים והחמיאו. ידעתי שאני בדרך הנכונה. אני צריך מילה של אנשים כדי להתמלא בביטחון. ופתאום בא אדם ונותן לך אגרוף בפרצוף. ומדובר רק באשה אחת. עד שהיא לא פתחה את הפה כולם חייכו. האכזבה היא שהמושב לא מסוגל לעמוד מולה".

קיר הברזל שהציב האמן ריצ'רד סרה באמצע כיכר במנהטן, והפריע לתושבים לעבור. מתי התערבות במרחב הציבורי הופכת למטרד?
קיר הברזל שהציב האמן ריצ'רד סרה באמצע כיכר במנהטן, והפריע לתושבים לעבור. מתי התערבות במרחב הציבורי הופכת למטרד?צילום: U.S. General Services Administra

האשה שהתלוננה על הפסל סירבה להגיב, וקשה היה למצוא ביישוב גם אחרים שירצו להתייחס לכך. אלוני אבא, מושב קטן עם כ–230 משפחות, הוקם בתחילת המאה ה–20 בידי הדור השני של הטמפלרים הגרמנים, כמושבה חקלאית קטנה בשם "ולדהיים" (נווה יער בגרמנית). עם גירוש הטמפלרים מהארץ בידי השלטון האנגלי במלחה"ע השנייה, כיוון שהיו נתיני אויב, הגיע למקום גרעין של תנועת נוער ציונית מיוצאי רומניה ואוסטריה, שהקים מושב שיתופי. כיום נותרו במקום רק מעט מהמושבניקים המקוריים. "יש פה חבר'ה של הייטק עם פחות דרייב להילחם על משהו ערכי", אומר תושב המקום. לדבריו, בנושאים אחרים, כמו ההרחבה שהוקמה ב–2008, הם מעורבים הרבה יותר, "כי זה כסף, נדל"ן. כשמדובר בכסף החילזון מוציא את הראש".

גם במישיגן השכנים מחו

למקרה של אמן המציב יצירה במרחב הציבורי ונתקל בהתנגדות, יש תקדימים רבים והוא נוגע בשאלה שאינה לגמרי פתורה. בשנות ה–50 של המאה הקודמת החל ג'וזף פוחיולה אי־ויאה בן ה–13 לבנות בסמוך לכפר הספרדי שבו גר, לא רחוק מפיגוארס, מבוך מענפים וחלקי עצים, שהפך אט אט למבנים. את הכפר הקסום שיצר בסוף התהליך תושבי האזור דווקא אהבו מאוד והגיעו לבלות בו — אבל היו אלה הפקידים שקבעו כי זו בנייה לא חוקית על קרקע ציבורית שיש בה גם סכנה לציבור. המאבק הציבורי נמשך כ–30 שנה, עד שהחוק היבש והכביש שתוכנן במקום ניצחו. אי־ויאה לא נשבר, ובין שנת 2002 ל–2016 — אז נפטר — הוא בנה את המקום מחדש לא הרחק מהמיקום המקורי.

המאבק על האמנות של מרי נול ממישיגן התרחש לאחר מותה ב–2001. את חייה היא הקדישה ליצירת אלפי פסלים, ויטראז'ים ותבליטים באחוזה שירשה. לפני מותה היא הורישה את הבית למרכז קובלר לאמנויות, שתיכנן לפתוח את הבית לקהל הרחב. אבל השכנים האמידים לא אהבו את הרעיון. הם חששו מהרעש שיביאו איתם המבקרים הרבים, ובתום מאבק שנמשך כעשור, החליטה הקרן להעתיק את כל האחוזה למקום אחר. בסופו של דבר בוטלה תוכנית המעבר, וכעת צפוי הבית לעבור שיקום.

הסיפור של בעז דרומי באלוני אבא הזכיר לד"ר אסי משולם, ראש החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, מקרה שהוא עצמו חווה לפני כשבע וחצי שנים, כשהציב פסל הפונה לרחוב. התערוכה, "בעל הלו"ע", שהוצגה בגלריה "החנות" בתל אביב, הציבה בוויטרינה פסל עם ראש חיה שכותרתו "מולך", שהיה חלק מדיאלוג ביקורתי ממושך של האמן עם הדת היהודית והדת בכלל. ככל הנראה בעקבות פוסט מסית באתר אינטרנט ימני, שפכו יום אחד אלמונים בנזין בכניסה לגלריה, והשאירו את הג'ריקן החצי מלא ליד הכניסה, רמז לבאות. "התגובה האינסטנקטיבית שלי היתה — מה, אבל זו אמנות, מה אכפת לי מה אנשים חושבים, שיאכלו את זה", אומר משולם. אבל לאחר מכן השתנתה דעתו. "אמרתי לעצמי שיש פה סוגייה מורכבת, כי גם זו יכולה להיות פעולה אלימה — לשים מה שאתה רוצה בחוץ בלי לשאול אף אחד, ולצפות שכולם יקבלו את זה, כאילו אתה מי יודע מה".

משולם מציין עם זאת כי בניגוד להצגה בגלריה, שם אדם יכול לבחור אם להיכנס או לא, האמנות במרחב הציבורי צריכה להיות יותר רגישה לסביבתה ולהתחשב בזכויות האנשים שנמצאים במרחב. "אני לא אציב למשל פסל של אשה עירומה בבני ברק", הוא אומר. ועדיין, התביעה להסרת הפסל באלוני אבא נשמעת לו מוגזמת, בעיקר משום שהיוצר קיבל אישור להציב את עבודותיו. יותר מכך, הוא מוצא משהו מרענן בפסל עצמו, שמועמד להזזה. "הוא מאוד נאיבי, מתריס. משמח לראות משהו כזה ברחוב". לדבריו, השיקולים שעומדים בבסיס "פסלי אנדרטאות" — כך הוא מגדיר את האמנות המוזמנת של העיריות — הם לפעמים שיקולים לא אמנותיים. "אני מעדיף מושבניק שיש לו תשוקה למשהו ומקבל אישור לפזר את הגחמות שלו". חוץ מזה, הוא מוסיף, לא כל פסל צריך להישאר לנצח. "כמו המזרקה של אגם, אפשר גם להחליף אחת לכמה שנים".

פרופ' מעוז עזריהו, גיאוגרף תרבותי מאוניברסיטת חיפה, מבדיל בין סכסוך על המרחב בעיר גדולה לבין מושב קטן. "בעיר גדולה, סכסוכים על אמנות במרחב הציבורי קשורים לרוב לשאלות של עיצוב — למשל אמנות אוונגרדית שמנוגדת לתפיסות האסתטיות של ה'עם' — ולשאלות של כוח ושל כסף ציבורי, כלומר, לפוליטיקה מקומית. הוויכוח באלוני אבא נראה כסכסוך שכנים, אם כי גם בו מעורבות בסופו של דבר שאלות של טעם אישי".

האוצרת גליה בר אור. בעיר זה לא היה קורה
האוצרת גליה בר אור. בעיר זה לא היה קורהצילום: יעל אנגלהרט

כשריצ'רד סרה הפריע לעבור

ד"ר גליה בר אור, חוקרת ואוצרת אמנות, יוצאת נגד פעולת השכנה שהתלוננה באלוני אבא. "ספק אם אדם בעיר, במקום שאינו קהילתי, היה מרשה לעצמו להביע דעה באופן דומה". היא מזכירה מקרה אחר שבו האמן ריצ'רד סרה הקים במנהטן חומה מברזל שחצתה כיכר, ואנשים היו צריכים לעקוף את זה, מה שהכביד למשל על הקשישים באזור. "שם היה עניין של התחשבות בצרכים בסיסיים של אנשים שגרים במקום. זה לא המקרה באלוני אבא. ולאשה שהתלוננה", מוסיפה בר אור באירוניה, "אפשר לתת כוכב, היא עשתה היסטוריה. אבל זה לא מתקבל על הדעת. הוא עבד הרבה על יצירה שהיא ספציפית למקום וייתכן שתיפגע אם תועבר משם. אין לאשה הזאת זכות על המרחב הציבורי גם אם היא גרה לידו".

אורי גפר־דור, יו"ר הוועד המקומי באלוני אבא אמר ל"הארץ" כי "ההחלטה מדברת בעד עצמה". הוא מזכיר כי העברת הפסל מתוכננת למקום מרכזי יותר במושב, ומאשר כי במהלך הקמתו אנשים רבים היו עדים לתהליך ולא היתה שום בקשה להזיז אותו או להפסיק את היצירה. "אני לא יודע מדוע פתאום משפחות החליטו שזה מפריע להן ושצריך להעביר את הפסל. היה לבעז אישור בעל פה להקים פסלים ביישוב כראות עיניו, הוא פירש את זה באופן גורף, וזה בסדר, עשה את עבודתו שנתיים ללא הפרעה". מצד שני, אומר גפר־דור, זכותו של הוועד להחליט בצורה דמוקרטית גם לשנות את מיקום הפסלים. "לא היתה בעיה להכשיר את הפסל מבחינה חוקית בוועדה המקומית לתכנון ובנייה".

את בעז דרומי זה לא מספק. הוא מתנגד להצעת הפשרה כי לדעתו אין סיכוי להעביר את הפסל בלי לפגוע בו, ולטענתו גפר־דור מודע לבעייתיות. "ההחלטה כרוכה בעלות לא קטנה של העתקה על חשבון הוועד המקומי, כדי להעביר את הפסל בשלמותו. אבל מה הטעם להעתיק אותו אם הוא ייהרס".

תגיות:

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ