מת המאייר והצייר אבנר כץ. "הוא היה יוצר גאוני"

כץ, איש אשכולות שאייר ספרים ותקליטים, עיצב דמויות כמו קיפי מרחוב סומסום, והיה בעל טורים בעיתונות, מת בן 81. חברו דני קרמן: "מהגדולים שהיו לנו". אורנה גרנות, אוצרת תערוכתו שתיפתח במוזיאון ישראל: "האב המייסד של עולם האיור הישראלי". הסופרת נורית זרחי: "היה בו משהו מצטנע וחסוי, אהבתי אותו"

נעמה ריבה
נעמה ריבה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אבנר כץ בביתו ברמת השרון, 2007
אבנר כץ בביתו ברמת השרון, 2007צילום: טלי שני
נעמה ריבה
נעמה ריבה

הצייר והמאייר אבנר כץ מת היום בגיל 81 ממחלת הסרטן. כץ נולד ב–1939 בקיבוץ רמת רחל הסמוך לירושלים וחי ויצר ברמת השרון. בסוף שנות ה–50 למד בבצלאל בירושלים. בהמשך למד אמנות ב-Central School of Arts and Crafts בלונדון. שימש כמורה לאמנות במשך שנים רבות בבצלאל, במכון אבני, בויצו חיפה וגם באוניברסיטת חיפה, שם גם היה ראש החוג. במרוצת השנים הציג תערוכות יחיד רבות והשתתף בתערוכות קבוצתיות בגלריה ג'ולי מ., גלריה נגא, גלריה בינט ובמוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, מוזיאון חיפה לאמנות ומוזיאון אשדוד. לאחרונה עבד כץ על תערוכה גדולה שתוצג במוזיאון ישראל בעוד מספר חודשים, באוצרות אורנה גרנות.

אבנר כץ, "עולים לפארק קנדה", 2013צילום: אברהם חי

כץ היה חבר מערכת ומשתתף קבוע במדור הסטירי "דבר אחר" בעיתון "דבר" (1992-1982) ובעל טורים ב"מוניטין", ב"חדשות" וב"ידיעות אחרונות". הוא גם עיצב את דמותו הישראלית של קיפי ב"רחוב סומסום" ושיחק בתוכנית את דמותו של אבנר. לאורך השנים עיצב ביתנים לירידים, תפאורות ותלבושות לתיאטרון,ואייר שערי מגזינים וכרזות. כן אייר תקליטים כמו "מזל גדי" של אריק איינשטיין ו"שלכם" של שולה חן, ועבד פעמים רבות עם חווה אלברשטיין, בין השאר באיור תקליטיה "אשה באבטיח" ו"מרדף". הוא אף אייר ספרים רבים, בהם "הספר הצהוב: מדריך לאב המתחיל" של יהונתן גפן; "זבוב על האף" של יהודה אטלס; "צימוקים ושקדים: מבחר אגדות וסיפורים", בעריכת רוני גבעתי; "החלום הוא צייר גדול" של לאה גולדברג וכמה ספרים של נורית זרחי, בהם "הנמר שמתחת למיטה". הוא גם כתב בעצמו כמה ספרי ילדים, בהם "ואז הצב בנה לו בית".

הסופרת נורית זרחי סיפרה ל"הארץ": "כשהוא צייר את הספר על 'תנינה', הוא צייר אותה כמו חלוצה מהימים הראשונים של הקיבוצים ואני אמרתי לו שהיא לא נראית ככה. אז הוא אמר לי: 'את תכתבי ואני אצייר מה שאני רואה'. וזה נכון. אבנר היה בנאדם שרואה ולפי דרכו. הוא היה אורגינלי גם באופן שדיבר וגם באופן שראה את העולם. הוא היה קורא אינסופי. בערך כל לילה הוא קרא ספר והיה לו טעם מעודן ומצוין. היה בו משהו מצטנע וחסוי, הוא לא נטה לדבר על עצמו. מאוד אהבתי אותו. הוא היה כמו מים חיים באזור הנגב.

אבנר כץ, מתוך הסידרה "עלה חובזה יבש", 2003צילום: אוסף מוזיאוני חיפה

היה שייך לדור של ארץ ישראל הישנה הקיבוצית שדבקה בו. אני מצטערת להגיד שלא תמיד היא שחררה אותו ואולי היא לא נתנה לו חבל מספיק ארוך וחופשי".

המאייר דני קרמן היה חברו של כץ במשך 65 שנה. "הוא היה מאייר ומצייר גאוני", אמר ל"הארץ", "רבים הכירו אותו כמאייר — וזה הזיק לו כצייר. בשנים האחרונות היה חשוב לו שהעולם יכיר אותו כאמן וצייר. הוא מהגדולים שהיו לנו. יש עוד מעט אמנים כמוהו בארץ, כדוגמת דורצ'ין וגרבוז, שמשתמשים בהומור באמנות שלהם, ובגלל זה קישרו אותו פעמים רבות לאיור. הוא היה פטריוט שורשי, ישראלי — וגם פסימיסט. הבין מזמן איפה אנחנו חיים ואפשר לראות את זה בציורים שלו".

קרמן מספר כי היה לכץ אוסף של כלי עבודה. "כיוצר הוא כל הזמן עשה ניסיונות של חיתוכים. הוא אהב את העבודה בידיים". על הייחוד שלו כמורה לאמנות אמר קרמן: "הייתי בהרבה שיעורים והוא היה מבקר ללא משוא פנים. לא מרחם על אף אחד. אבל בגלל האופי המצוין שלו, הוא הצליח לא להעליב אף אחד. פעם ראיתי אותו מתאר לתלמיד סיטואציה של בעיטת פנדל, כשהבועט רוצה לבעוט לימין והשוער חושב שהוא יכוון לשמאל. וכך הלאה — במשך עשר דקות הוא תיאר את המצב. בסוף, הוא אמר לתלמיד: 'אבל מה שאני לא רואה (בציור שלך) זה את הבעיטה'. זו היתה דרך נהדרת להגיד מה שחשב".

קיר אומן בביתו של אבנר כץ ברמת השרוןצילום: טלי שני

התערוכה האחרונה של כץ, "שם גיא צללים ירדו", הוצגה בגלריה לאמנות באום אל פאחם בפברואר 2018. הוא הציג בה מכלול עבודות מהעשור האחרון, שהעלו ברובן תחושות של עצב וחידלון, פחד ומוות. כך למשל סדרת עבודות שנעשו בהשראת שירים של אדגר אלן פו. "בציוריו של כץ מדמם פצע פתוח" אמרה אוצרת התערוכה, ורדה שטיינלאוף, "כץ מתגעגע לדברים בעולמנו שהתקלקלו, שהוחמצו ואינם קיימים עוד".

בטקסט של ירון לונדון שליווה את התערוכה (כץ אייר את ספרו "קרנבל החיות"), נכתב: "כץ מתאמץ להתאמץ. הקלות מכבידה עליו. הוא רשם נפלא, וירטואוז, בעל אמה גמישה ורגישה, אבל הוא מעיק עליה בכוונה, כדי שלא תשיג במרוצתה את ההרהור וכדי להחזיר את עמל הכפיים למעשה היצירה. את יריעות הלינולאום, חומר רך למדי, החליף זה מכבר בלוחות דיקט קשים. בבוקר הוא עולה לסטודיו הקטן שלו, בביתו התלת־מפלסי, הבנוי כארובה, כדי לעבוד. העבודה היא חיינו, ככה חינכו אותו בקיבוץ, והציור הוא מקרה פרטי של המעשה הקרוי עבודה". עוד כותב לונדון, כי כץ היה סוג של אאוטסיידר. "אל תסווגו אותו, אל תנסו לשייכו לחבורה ולאסכולה, כי מאמציכם יעלו בתוהו. מבקרי האמנות נואשו מלסווג את יצירתו, לשייכה לזרם אמנותי, והסכימו כי העקשן הזה הוא יחידאי, בודד באמנותו. בדידותו עלתה לו במחיר מסוים, כי בשדה האמנות יש כוח לחבורות המלוות בקובעי־טעם, באידיאולוגים ובמקטלגים. הוא אמן מוערך, אבל לטעמי לא מוערך דיו".

אורנה גרנות, מנהלת ספריית האיור של מוזיאון ישראל, שתאצור את התערוכה על כץ, ביקרה בסטודיו שלו מספר פעמים בתקופה האחרונה. היא מגדירה אותו כ"אחד האבות המייסדים של עולם האיור הישראלי, מי שידע לשייט בין מילים לתמונות והתמהילים שהוא יצר, זו התרומה המשמעותית ביותר שלו לשדה האמנות". גרנות מספרת כי כץ הספיק לפני מותו להיות מעורב בהחלטות בנוגע לקטלוג התערוכה ולבחירות אוצרותיות. "התערוכה תהיה תערוכת אמנות. בחרתי להתמקד בגוף עבודות חדש שהוא עשה סביב יומולדת ה–80. הוא היה קם בבוקר במשך יותר משנה והיה עושה דיוקן עצמי בעיפרון". לדבריה, "יכולת ביטוי שלו מדהימה והוא כותב שנון. הוא היה איש אשכולות וגם התערוכה הולכת אחורה ומחפשת בגוף העבודות שלו דיוקנאות שמשלבים טקסט ותמונה".

הלוויתו של אבנר כץ תיערך מחר בבית העלמין ברמת רחל ב–17:00 הוא הותיר אחריו את אשתו, איילת, שלוש בנות, אפרת, אראלה ואיה, ונכדים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ