פתאום טלפון מהעורכת: הקריקטורה לא מאושרת

"תפקידה של קריקטורה הוא לעקוץ, ולא ללעוג", קובע המאייר שלמה כהן עם פתיחת תערוכה של 50 שנות יצירתו, המציגה גם את אהבתו לצלילה ומאבקו לשימור הים. מה עושים כשהעורך מבקש לקצר את האף של החרדים בקריקטורה, למה נזרק מ"בצלאל" ולמה הוא מעוניין להיכנס לעולם ה־NFT

איור של עמיר פרץ שיצר שלמה כהן. "תמונה שווה אלף מילים. קריקטורה - אלף תמונות"
איור של עמיר פרץ שיצר שלמה כהן. "תמונה שווה אלף מילים. קריקטורה - אלף תמונות"צילום: שלמה כהן
עודד בן יהודה
עודד בן יהודה
עודד בן יהודה
עודד בן יהודה

בסטודיו דרום תל אביבי רחב ידיים אני פוגש את הקריקטוריסט שלמה כהן, שמתגורר בשנים האחרונות בברלין, לרגל התערוכה "אוקיאנוגרפיקה — 50 שנות יצירה של המאייר, הקריקטוריסט והצוללן שלמה כהן", שנפתחה ב–8 באפריל בגלריית "החווה" בחולון ואותה אצר יורם שמיר. רגע אחרי שאנחנו מתיישבים הוא מקבל טלפון מהעורכת שלו ב"ישראל היום", שם הוא משמש קריקטוריסט פוליטי יומי מאז 2007. יש עוד שעה לסגירת העיתון לדפוס, והיא מעדכנת שהקריקטורה ששלח אינה מאושרת וחייבים לשנותה. בקריקטורה בנט מוצג כמסחטת מיץ כדרך לבקר את הקואליציה והיא גבלה לכאורה בעלבון אישי. הם מקיימים שיחת הבהרה קצרה. המסר יישאר, הפתרון משתנה. כהן שולף מתיקו מחשב נייד ועט ואקום וניגש למלאכה. "בוא תראה איך הדברים עובדים בזמן אמת", הוא מסנן לעברי בעודו עמוק בתוך המשימה. בקריקטורה החדשה מוצג סמרטוט רצפה נסחט שעליו כתובה המלה "קואליציה". הדרמה מאחורינו.

בזירות האיור והקריקטורה כהן, בן 78, הוא אחד היוצרים הדומיננטיים שצמחו כאן וקורות חייו הם במידה מסוימת קורות העיתונות הישראלית. מאחוריו טורי איור קבועים ב"מעריב", "גלובס", "ידיעות אחרונות", "חדשות", "העולם הזה" ו"מוניטין", בצד שיתופי פעולה רבים עם עיתונים ומגזינים בינלאומיים. הוא עסק גם בעיצוב תפאורות לתיאטרון ובפרסום, הוציא לאור 15 ספרים ומעיד על עצמו שיצר את הקריקטורות המונפשות הראשונות בישראל. בשנת 2009 זכה בפרס האו"ם לקריקטורה ע"ש רענן לוריא (שמת בשבוע שעבר) ולפני שבע שנים הוענק לו פרס דוש היוקרתי לקריקטורה על מפעל חיים.

הקריקטוריסט שלמה כהן. צריך להיות נטול אג'נדות לחלוטיןצילום: אלונה כהן

פוסלים לך הרבה?

"כמעט שלא. במשך שנה, אולי בודדות. במקרה הזה דווקא הסכמתי עם העורכים שלי. הם חשבו שהיא היתה בוטה מדי. תפקידה של קריקטורה הוא לעקוץ, ולא ללעוג או לעשות צחוק מבן אדם. אני מעדיף עורך שפוסל קריקטורות, מאשר עורך שמאשר הכל. מעולם לא 'תיקנתי' קריקטורה, אם יש בעיה, אני מעדיף לצייר משהו חדש לחלוטין. אם קריקטורות שלי נפסלו, זה בגלל שהן לא היו מובנות לדעת העורכים. העורך הוא בעל הסמכות הבלעדית להחליט מה הוא פוסל. זו לא רק סמכותו, זאת אחריותו. לפעמים אני מתווכח, אבל מעדיף במקרה כזה לעשות קריקטורה חדשה. "זה לא ראוי שבעיתון אחד ידונו בקריקטורה שנפסלה בעיתון אחר בשעה שהם עצמם פוסלים. אני מעדיף שיפסלו מאשר שיעלו קריקטורה ברמה שעיתון 'הארץ' פירסם הבוקר. את זה תכניס לכתבה".

ו"ישראל היום" הוא המקום שבו אתה יכול לבצע כל דבר שאתה רוצה?

"'ישראל היום' הוא עיתון בעל אג'נדה ימנית ברורה, חדה, בלי שום קונצים, אבל אין הבדל בינו לבין עיתון 'הארץ', שהוא שמאלני בלי קונצים. מהיום הראשון שלי שם, כבר 15 שנה, היה ברור שאני בוחר את הנושאים. מעולם לא קיבלתי הוראה 'צייר את זה או את זה'. אתה שואל אם ציירתי קריקטורות המבקרות את הימין? התשובה היא כן. ברור שציירתי קריקטורות שביקרו ועשו סאטירה על הממשלה של ביבי וגם על ביבי עצמו. הנקודה היחידה היא המינון. גם ב'הארץ', אם עמוס בידרמן או ערן וולקובסקי יוציאו כל יום קריקטורה נגד השמאל, בעיתון יגידו 'סטופ, אין בעיה שתעשו מדי פעם אבל יש גבול'".

כולם אצלך על הגריל?

"צריך להיות אירוע מסוים שיצדיק את הציור. פעם גאולה אבן שאלה אותי איזו דמות הכי נהניתי לצייר, אמרתי לה, 'כולם היו בניי'. וכשהיא שאלה איזו דמות אני הכי אוהב, עניתי 'זו שאצייר מחר'. היתה תקופה, שקריקטורות על דתיים וחרדים היו נפסלות בכל עיתון שעשיתי. פעם עורך הרים לי טלפון ואמר: 'האף של החרדי גדול יותר של מהאף של החילוני, נא ליישר לו את האף'. היום זה שונה. אני חושב שקריקטוריסט צריך להיות נטול אג'נדות פוליטיות לחלוטין. אם הוא לא נייטרלי, הוא קריקטוריסט מטעם. אני לא משייך את עצמי לא לימין ולא לשמאל. אני למעלה. אנחנו חיים בעידן שבו האידיאולוגיות הענקיות הגיעו לסוף הדרך שלהן".

איילת שקדצילום: שלמה כהן
איור של איימון עודהצילום: שלמה כהן
וגם יאיר לפיד. אין העדפה פוליטיתצילום: שלמה כהן

התחרטת פעם על קריקטורה שהתפרסמה?

"עשו לי פעם שיימינג אדיר בפייסבוק. בזמן הבחירות, כשהרצוג היה בראשות העבודה, ציירתי את מרב מיכאלי ושאר נשות השמאל יושבות במטבח, שותות קפה, ובוז'י שוטף כלים, והן אומרות 'גם נשאיר לו את זכות השתיקה'. השיימינג היה על זה שהעזתי לצייר נשים במטבח. הכותרת למעלה היתה 'המטבח החדש של מפלגת העבודה'. זו העלבה?"

אדם ממוצע בונה לעצמו קריירה מרכזית אחת, לך יש שתיים. איך הקריקטוריסט והצוללן עובדים ביחד?

"נולדתי בבת ים והילדות שלי היתה בשפת הים ובתוכו. צלילה, שחייה ושנורקלים היו לי הדבר הכי טבעי. מאותו גיל גם ציירתי ואף פעם לא הפסקתי. הדברים התחילו להשיק בספר הראשון שלי מ–1975, Red Sea Diver's Guide. ברגע שעלה לי הרעיון של הספר, הוויזואליזציה שלו היתה טבעית לחלוטין. אף ספר אינו מדויק כמו זה שיוצר בן אדם אחד".

קריקטורה של מודי בר און.צילום: שלמה כהן

הספר הראשון של כהן פתח רומן ארוך שנים עם עולם הצלילה, שאליו הגיע כמעצב לאחר לימודיו בבצלאל — לימודים שמעולם לא סיים. "עשיתי בחינות כניסה לבצלאל, כולם אמרו 'וואו' והכניסו אותי ישר לשנה שנייה. בסוף השנה השלישית כבר זרקו אותי", הוא צוחק. "לא למדתי שם כלום. אי אפשר ללמד לצייר. אם למישהו אין כישרון לא תצליח ללמד אותו באקדמיה, רק לפתח אותו. הרווח הגדול ביותר באקדמיה הוא שקבוצת אנשים צעירים נמצאת תקופת זמן ביחד ומדסקסים ומתקשקשים ביניהם. המורים לא יכולים לתרום להם כלום.

"כן", הוא אומר, "הייתי סטודנט די גרוע. יום אחד המנהל, דן הופנר, קורא לי לחדרו. הוא ישב בחדר גדול, ספון עץ, ולמרבה הפלא לא היו תלויות שם עבודות חוץ מציור אחד. 'הבחינות שלך היו מדהימות, אתה רושם מצוין, אבל אני רואה פה שכל הציונים הם ארבע', אמר לי הופנר. 'כנראה שזה לא בשבילך כל העניין הזה. עזוב, תבחר לך מקצוע אחר'. הודיתי לו ופניתי החוצה, ולפני שיצאתי אמרתי לו: 'עוד דבר אחד — הציור הזה מאחוריך, מה זה?' הוא מסתכל עלי ואומר: 'זה אחד הציורים היפים שעשה אחד הסטודנטים ובחרתי לתלות אותו פה'. אמרתי לו: 'אתה רואה מי חתום על זה? זה ציור שלי' והלכתי משם".

מתוך התערוכה "אוקיאנוגרפיה". לוגו ההתאחדות הישראלית לצלילה, אשר נקרא בעולם: "הדג היהודי"צילום: שלמה כהן

לוחם אקולוגיה ימית

אחרי התקופה הקצרה בבצלאל החל כהן לעבוד כמעצב גרפי והתמחה בעיצוב ורישום מודעות מאוירות בסטודיו של אשר ציזר, שלימים הפך לשותף בו. "עשיתי את הקמפיין הראשון לקוקה קולה בישראל. במקום לצלם דוגמנית — ציירתי אותה ברישום כזה חצי אופנתי. זה היה חדש בתעשייה, לא הרבה רשמו בצורה כזו".

אין בישראל כמעט קריקטוריסטים ריאליסטיים שמאיירים בסגנון תלת ממדי כמוך.

"זאת השפה שלי. יש דברים שאתה לא יכול להביע בקו אחד. מנעד הרעיונות של מי שמשרבט מוגבל. אני רוצה שתהיה לי אפשרות לעשות כל רעיון שעולה לי לראש, בלי מגבלה. כל מה שאני מדמיין אני יכול לצייר, וכדי להגיע למצב הזה אתה צריך שיהיו לך כל הכלים הנכונים. כשאתה יודע שאתה לא מוגבל, עולים לך יותר רעיונות".

והחיבה לים, איך זה הפך למקצוע?

"אין לי שום חיבה לים", הוא צוחק, "כשאני מפליג אני מקיא את הנשמה אבל הים תמיד היה חלק מחיי. ב–1968 הלכתי לעשות קורס צלילה במועדון 'אקווה ספורט' באילת, לאחר מכן קורס המאסטר־דייב הראשון בישראל, וזכיתי לקבל את התעודה הראשונה. בכל זמן פנוי ירדתי לאילת לצלול. כדי להיות צולל טוב צריך יכולת להיכנס לסביבה שלא שייכת לנו, זה לא כמו שאתה מטיס מטוס (לכהן היה בעבר גם רישיון טיס, עב"י) או נוסע במכונית. מבחינתי לא היה כל הבדל בין להיות מעל או מתחת למים. היכולת להתבונן היא שם המשחק. לאמן יש יכולת לראות משהו נוסף ולתת לעצמו דו"ח על מה שהוא רואה. הייתי מסוגל לצלול לאורך ריף, להסתכל עליו, לצאת מהמים ולצייר אותו. עם השוניות, עם המבנים והכל. בדיוק כמו שאני מצייר פורטרט. יש בזה גם ילדותיות ונאיביות מסוימת, שזה אחד המאפיינים של אמנים.

"העיסוק בגרפיקה וצלילה היה אצלי כל הזמן. הייתי מעורב מאוד בברנז'ה המקומית ובתעשיית הצלילה הבינלאומית. אני מעריך שעשיתי עד היום 40 לוגואים לעולם הצלילה, ממועדוני צלילה ועד הלוגו של התאחדות. הייתי המעצב של מגזין הצלילה של ההתאחדות ושפטתי בתחרויות בינלאומיות של צילום תת־מימי".

דג-אולר. מתוך התערוכה "אוקינוגרפיקה"צילום: שלמה כהן

ממתי הפכת ללוחם של אקולוגיה ימית?

"מהשנים האחרונות. אחד הדברים שהחלו אצלי את המאבק היה הכחדת הכרישים. כל שנה מחסלים 70 מיליון כרישים בעולם, זאת אומרת שעוד מעט לא יישארו מהם. החלטתי בזמנו לעצב לוגו וקמפיין שלם, יצרתי באילת פסל של כריש פטיש ומתוכו יוצאות שתי ידיים, במחווה של תפילה. כתבתי גם ספר ילדים על זה. הקמפיין הוצג בתערוכה בדיסלדורף ומאז התחילו לקפוץ לי עוד רעיונות. יש בעולם המון פסולת גרעינית ויש מדינות שבהן מטמינים אותה בתוך חביות וזורקים לים. יש חברות שעושות את זה, וזה סודי, אף אחד לא יודע מאיפה ולאן מפליגות האוניות. לימים גם הבנתי כי עם ספרי הצלילה שכתבתי, בעצמי הייתי שותף להרס הריף — כי אנשים הלכו וצללו למקומות האלה. עכשיו אני רוצה לפצות על זה ולהגן על הריף באמצעות התערוכה ומסריה".

אתה מאמין שאיור וקריקטורה יכולים לחולל שינוי?

"אני מאמין שתמונה אחת שווה אלף מילים וקריקטורה אחת שווה אלף תמונות. בעבודות שלי יש תמיד הומור, ציניות, משם זה מתחיל לחלחל לאנשים. ציור של אנדי וורהול נמכר עכשיו במיליונים, אבל הציורים שלו לא הזיזו כלום בעולם. הקריקטורות של גרמני בשם פיליפ רופרכט (שפירסם תחת שם העט 'פיפס', עב"י) הרגו מיליונים. מ–1931 עד 1945 הוא פירסם כל יום קריקטורה אנטישמית בעמוד הראשון של 'דר שטירמר'. אגב, הוא מת בשיבה טובה".

מדוגמת הקצה הזו הוא חוזר אל הים. "אני מאמין שציור אחד קטן יכול לגרום למישהו בשפת הים לשים את בקבוק הפלסטיק בפח במקום לזרוק אותו לים. אם יגיעו 200 איש לתערוכה שלי ואני אשפיע עליהם, נהדר. אבל זה רק 200 איש. אם אוכל לשים את זה ב־NFT, אולי אוכל להשפיע על שני מיליון איש".

מתוך התערוכה. רוצה להגן על הריף באמצעות מדרי התערוכהצילום: שלמה כהן
ספינות טרופות בתערוכהצילום: שלמה כהן

אז גם אתה צללת עמוק לעולם ה־NFT. שם נמצא העתיד?

"אני חושב שהעתיד נמצא בקומוניקציה, בפלטפורמות הבינלאומיות שמאפשרות להמון אנשים להגיע לעוד אנשים. כשאני עושה יצירה ב־NFT, יהיו שותפים לה עשרות אלפי אנשים, שכל אחד לוקח בה חלק מעצם זה שהוא קונה חלק ממנה. הכסף הזה מתגלגל עבור מטרות חשובות, למשל הדיבור על השפעת הפלסטיק על כדור הארץ או לאותה אונייה שמנקה את האוקיינוס".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ