הרגע הלא מכריע של הצלמת אנה ים

תצלומיה של אנה ים, המוצגים כעת במוזיאון תל אביב, מתמקדים בשיבוש, בשרירותיות ובהקפדה על מבנה אנטי־סיפורי. אף שהן נועדו להיות חידתיות,לעתים הן פשוט נותרות סתמיות

גליה יהב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

דיוקן ונוף, תנועה וקפיאה, תצלומי יום ולילה, סינוור ועלטה, יסודות ארציים ויסודות של התגלות, תמות של מקומיות וזרות, נוסטלגיה ועתידנות סוג ב', זיכרונות תיירותיים והיסטוריה רשמית, סנאפשוטים משפחתיים וצילום מופשט, צילום ישיר וצילום־של־צילום, צבע ושחור־לבן — כל אלה נרמזים באגב ב"חלב ציפור", תערוכת הצילום של אנה ים במוזיאון ת"א. אם הם אגביים, מהו העיקר? העיקר, כך נדמה, בצילום הגרוע, המגורען, המוחמץ, המפוספס המאחד את הערבוב בין האגבים השונים. העיקר הוא ייצור שרירותיות, הקפדה על מבנה אנטי־סיפורי, שאינו נעתר בקלות לרצונותיו של הצופה לגבש לו עלילה. העיקר הוא השיבוש, גם של מה שנחשב צילום תקני. אפשר לראות בתצלומיה של ים מעין מדריך מסע לאיך ומה לא לצלם, מדריך שנהפך לשיטה בעלת יופי ועומק משלה. ההחמצה היא היסוד המלכד את לקסיקון האגבויות הזה. על מנת לנסח את עמדת הלא־בקיא, צריך בקיאות גדולה בהלכות הצילום המקצועי, וגם בהיסטוריה של חריגות התקן, הפורמליות, הטכניות, האיקונוגרפיות, ממנו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ