שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אמניות פלסטיניות מנכיחות את הגוף שלהן כאקט אמנותי-פוליטי

העיסוק האמנותי בזהות פוליטית באמצעות הגוף חוזר למרכז הבמה בתערוכות של פאטמה שנאן וסמאח שחאדה. בציור ורישום וירטואוזיים הן רומזות כי נשים יכולות להיות כלואות גם במרחב חופשי כביכול

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

התערוכות של פאטמה שנאן ושל סמאח שחאדה מפגינות יכולת וירטואוזית בציור וברישום, בהתאמה. שנאן, בהשפעה סגנונית ניכרת של הצייר אלי שמיר ושל ציורי השטיחים של אסד עזי, מציירת בשמן על בד מיזנסצינות שנראות בהן אינטראקציות שונות בין נשים לשטיחים שהונחו בחוץ, בין בתי כפר ובשדה; אלה מפורטות בריאליזם מדהים. שחאדה רושמת בעיפרון על נייר בהיפר־ריאליזם שנע בין סקיצות קטנות לבין רישומים גדולים נוסח האמן האמריקאי רוברט לונגו. עניינה הוא דיוקנאות, חזיתיים ובצדודית, בעיקר של נשים צעירות לבדן, צפות על משטחי נייר חלקים כמן מדוזות פלאיות במצולות בוהקות, שיערן הכהה מודגש באופן חוזר, רמת הטיפול בו פרטנית להפליא, צוברת משקל ארוטי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ