שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

העשור שבו הצילום הישראלי נהפך לאמנות

הצילום הישראלי של שנות ה-80, כפי שהוא עולה מהתערוכה "דרייב־אין" במוזיאון אשדוד, מציג ישראל נוסטלגית ונינוחה. בלי כהניזם ובלי גייז, בלי נשים כמעט ובלי פאנק. יותר מכל בולטת בהעדרה תזכורת לדיון המשולהב של אז, האם צילום הוא אמנות הראויה לתצוגה במוזיאון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

את שנות ה-80 בצילום הישראלי מתחיל האוצר יובל ביטון בשנת 1973. למה? הרי יכול היה להתחיל עם  המהפך השלטוני ב-1977, שנה שבה גם החל אדם ברוך לכתוב על צילום ב"ידיעות אחרונות". או ב-1982 עת נפתחה גלריה קמרה אובסקורה, או אפילו פשוט ב-1980.

ב-1973 הגיע לבצלאל הצלם חנן לסקין והציע להקים שם מחלקה נפרדת לצילום. חבלי הלידה שלה נמשכו עד לסופן של שנות ה-70. ב-1973 גם הוצגה הטריאנלה הבינלאומית הראשונה לצילום בירושלים. וכמובן, מלחמת יום כיפור כסמנית של טראומה מזמנת לתערוכה תודעת משבר בלאומיות הישראלית. המיסגור הכרונולוגי הזה מבטיח ששנות ה-80 ייבחנו בצלה של תודעת המשבר, כשנפרש בעבורן רקע בעל שובל־עבר ארוך מאוד, המשלב כרוניקה ישראלית כללית והתפתחות מדיומלית ומוסדית של הצילום.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ