האמנית שחר יהלום מטפלת באופן חלש בנושאים טעונים כמו מוות ואבל

שחר יהלום, העוסקת בתערוכתה במוות ובעבודת האבל, יוצרת שפה אך אינה מצליחה לומר בה דבר מה עקרוני

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

בתערוכתה החדשה, "חיות", מציגה שחר יהלום בעיקר מונוטייפים ויציקות אבן גדולות. בכך היא הופכת את חלל גלריה נגא לשדה מצבות, למוזוליאום. מבני האבן הלבנה גושיים ודומים לסרקופגים, ארונות ומבני קבורה מסוגים שונים, שעליהם חרותים עיטורים ומשורטטים דיוקנאות. הבולט בהם הוא דיוקן עצמי המונח על צדו. דמות אשה מעשנת חוזרת בתערוכה כמה פעמים; בזו שעל גבי המצבה, היד המוליכה את הסיגריה אל הפה נשלחת לרוחב, יוצרת מעין ארובה מעשנת. היא משורטטת בצדודית, העין שלה חזיתית, הסיגריה נדמית כזיקוק המתיז נגוהות לבנים על רקע שחור. המבנה יחד עם הדיוקן נהפך ל(עוד) גרסה של "אשה־בית" של לואיז בורז'ואה: הפעם זה בית של מתים, שמארובתו מיתמר עשן, קרמטוריום פרטי, אישי, קטן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ