התערוכה "ארמון הבדולח והמקדש הארור" שבמוזיאון פ"ת מכסה את המנה העיקרית בהרבה חסה

בתערוכה קבוצתית חדשה במוזיאון פתח תקוה יש מאמץ כן ומעורר חיבה. אבל היא טובעת בים מושגים ובגודש יומרות, ובעייתי מכך: אין לה נושא מוגדר או מוקד

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גליה יהב

התערוכה הקבוצתית "ארמון הבדולח והמקדש הארור" מתייחסת לשני מודלים של חללי תצוגה מודרניסטיים. הראשון הוא חלל ממשי, שתוכנן בידי ג'וזף פקסטון, נבנה לתערוכה העולמית הראשונה ב-1851 בלונדון, והיה מעין ביבר זכוכית בעל שלד פלדה; הוא נועד להיות קל, שקוף, "עבור כולם" ומכיל "הכל". "המקדש הארור" הוא השם הנרדף שמעניקה האוצרת הילה כהן שניידרמן למושג "הקובייה הלבנה" של התיאורטיקן בריאן אודהורטי, שהיטיב לתאר ב-1976 את "האידיאולוגיה של חלל הגלריה", אמנם אנטי־ארמונית באופיה, לא ירידית, אלא דווקא אליטיסטית, אך מקיימת אווירת קדושה בועתית לא פחות מזו של ההיכל. הלובן, המלאכותיות והניתוק מזרם החיים, הפונקציונליות והניטרליות לכאורה של החלל המודרניסטי המתקדם — לאלה יש נוכחות של קליניקה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ