האמנית שמגרשת שדים כדי לקרוא להם שוב

הנוכחות של פיקאסו, עם התרבויות הקדומות והחיתוך הקוביסטי, מרחפת מעל תערוכתה של יעל בורשטיין, הבוחנת את כוחם המאגי של עצמים באמצעות הגדלתם

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גליה יהב

המיצב הצילומי־פיסולי של יעל בורשטיין בגלריה עינגע הוא מעין ממלכת ייצוגים אתנוגרפיים בשחור־לבן. הכניסה לגלריה יוצרת מעבר חד למקום אחר, לתקופה אחרת — הקירות הושחרו כליל, התאורה עומעמה וחוממה, התצלומים, הקולאז'ים והפסלים בוקעים מהאפלה הדרמטית כיהלומים. כמו באתרים ארכיאולוגיים, במוזיאונים מיושנים השוקדים על הנפשת התרבות שממנה נלקחו הממצאים המוצגים, כמו בפנטזיה אנתרופולוגית על מנהרת זמן המעבירה אותנו 'ממש' למקום אחר, כך גם בתערוכה — שורה עליה אווירה לילית סוריאליסטית, כאילו הוכנסנו בין דפי ספר שגדל והתנפח לממדי חלל שלם. כעת אנו מאיישים תבנית צפייה אחרת מזו השגורה, מושלכים לעבר הדר מודרניסטי מיושן, המערב טכנולוגיה חילונית ומאגיה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ