הפער בין כוונות הצילום של לנה גומון לבין התוצאה

תערוכתה של הצלמת לנה גומון נעה בין הרס ובנייה, התכלות והתחדשות. אלא שהתצלומים ברובם מתאפיינים בדידקטיות, רגשנות ובנאליות של איתור יופי בכיעור ובהזנחה

גליה יהב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

בתערוכת היחיד הראשונה שלה מצלמת לנה גומון בעיקר את אשדוד. צילום ישיר ורגיש במסורת השיטוט הישראלי הלוכד רגעי ואתרי שוליים, זוטות, פריפריה, ספר, אנקדוטות במבט הצובר לו איכות ביקורתית מסוימת.

תצלומי אשדוד שלה מבקשים להשתחרר מהקונקרטיות הגיאוגרפית שלהם ולהמריא ל"מבט כולל על 'כל־מקום' או 'שום־מקום', על מציאות זרה ומוכרת כאחת", כלשון האוצרת רוני כהן־בנימיני (לצד יובל ביטון). אכן, אין מתאימה מאשדוד לייצג את הישראליות כפי שהיא נהנית לחוות את עצמה – כעירוניות (קצת פרברית) הצומחת מהחולות, תוך מאבק אסתטי בין טבע לתרבות, ים־תיכוניות, משפחתיות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ